אני אאונן , אאונן ואבכה.

אני אסתגר,

אסתגר,

אסתגר ואבכה.

כאב פיזי, מחלחל בעצמותיי.

כאב נפשי זועק את מכאוביי.

מבולבלת.

כועסת.

שונאת.

אוהבת.

עושה לעצמי רשימה של מכולת.

של כמה רע לי , ועל מה אני מייללת ועל כמה אני מתלוננת.

אם הייתי יכולה למנות ,

אחד שניים ואפילו שלושה דברים

שמפריעים לי לנהל אורח חיים שיהיה לפחות סביר,

הייתי יכולה לחייך ולהחליק.

מסתובבת כמו פרצוף תחת.

מוזנחת. מגעילה. מכוערת, מבפנים, וכן זה משפיע על החוץ.

וזה לא רק עכשיו זה כבר כך תקופה ארוכה.

גב כפוף, מבט לריצפה, בושה,

שלא יסתכלו עליי , שלא יראו ,

מי אני ומה אני וכמה אני

ואיך זה מרגיש להיות אחת כמוני.

מבולבלת, חוזרת על מילותיי עוד פעם ועוד פעם

לא מגוונת לא מתעניינת לא מעוניינת ולא מעכלת

 כל רגע משנה דעה ,

כל רגע משנה תנוחה ,

כל רגע ואין מנוחה , לא בגוף ולא בנשמה,

כל רגע כל רגע ,

לחשוב ולכעוס על עצמי

שפעם הייתי חזקה

ושהיום,

כמה שזה מצער ומעורר רחמים,

שעד היום

אני ספרתי את הדקות של המוות שלי,

 אבל היום אחרי תקופה של קריאה עצמית ומודעות עצמית

אני

שורדת וחיה את הרגע וזהו הרגע להתחיל לחיות במקום

להתאבל על מה שאיננו לעתיד ללא מחשבות שווא אלא לחיות

באמת את החיים ולא את המוות שהצטרף במשך השנים,

מה שמת מת ולא ישוב לא בקרוב גם אין רצון כזה ואין גם צורך כזה, מה שיהיה וילווה תמיד זהו הזיכרון עם הטעם הטוב שישאר תמיד מקרוב, במינונים רציונאלים.

ו

כי ממבט לאחור יש עוד הרבה דברים בי שכן יוכלו למלא את החור.