כבר שנים רבות, מאז כיתה ג', שמציאת האפיקומן איננה נופלת בחלקי... השנה - זכיתי באפיקומן נדיר ומיוחד במינו לכבוד פסח - "בשורה" חדשה לפיה הרגל שנקעתי, כביכול, לפני חודשיים תמימים בעצם סובלת משבר, לא פחות מזה.
כלומר, 60 יום אני הולכת בצליעה מלווה בכאבים עזים, על שבר שאיננו מקובע בשום דרך... כלומר, האיבחון היה לקוי - בדיקת CT שבוצעה באיחור של חודש עד חודשיים, מצביעה על שבר. והטיפול - בהתאם. ההתייחסות לתלונותי - כאל פינוק יתר. ועכשיו - מה עכשיו ? ...מתנה נפלאה לכבוד ליל הסדר וחג הפסח ובכלל ...תגידו שלא ... 
לפני חודשיים, בשש בבוקר, בעודי מתלבטת כיצד אמיר את נעלי העקב האלגנטיות בנעליים שטוחות אורטופדיות ולא יפות מי יודע מה, לכבוד הגשם שזיפזף במרץ, כי הרי איך אפשר ללכת לפגישות חשובות בנעליים לא הכי יפות שאינן מתאימות בדיוק לצבע העגילים ( אני לא פולניה אבל מהשכונה ...די קרוב ... :-) ... "כדאי לך לנעול נעליים שטוחות" לחש הקול הפנימי , כדי שלא להחליק במדרכות עתיקות היומין והמחורצות של העיר הצפונית אליה הייתי אמורה להגיע באותו בוקר.
נעלתי את הנעליים האורטופדיות השטוחות שקניתי יום קודם לכן ( אם לא נעליים יפות עם שפיץ לפחות נעליים חדשות ומבריקות ... :-) ) ולא הספקתי להגיע אפילו אל המדרכה אשר בכניסה אל ביתי, כי במדרגות הקומה השניה, מעדתי . מה זה מעדתי . ככה מכל הלב . באופן יסודי , כל כך יסודי כמעט כמו הניקיונות לכבוד פסח שאני זוכרת מימי ילדותי בבית אמא . ככה , בנעליים שטוחות, אפילו לא בנעלי עקב. ככה , בחדר המדרגות, לא שום סיפור הירואי ...
בעודי יושבת על המדרגות שמעתי את המונית שהמתינה למטה מזכירה לי שאני מאחרת. איכשהו, המומה וכואבת, זחלתי לכיוון, וכעבור שעתיים וחצי הגעתי צפונה ברכב פרטי שהיה נהוג על ידי אדם אחר. בינתיים הרגל שינתה צורה. במקום להגיע לפגישה החשובה אשר לה המתנתי בערך חודש, מצאתי עצמי במיון -אורטופדיה בבית החולים.
צילום. חבישה. נקע בקרסול.
טוב , "גיבורה" כמוני לא הורסת תכניות, וכך המשכתי את היום.
בחודש שלאחר מכן הקפדתי על טיפולי פיזיותרפיה כפי שהמליץ האורטופד. חבישות קרח. מנוחה . רגליים למעלה.
הכאבים היו בלתי נסבלים, בלשון המעטה.
כעבור חודש בדיוק, חשתי בכאבים שקשה לתאר את עוצמתם . הרגל שלי היתה נפוחה מאד , ולרגע חשבתי שפילה מהספארי השאירה את הרגל שלה אצלי, בטעות. כל כך הייתה נפוחה. צריך קצת חוש הומור, לא ? אחרת אי אפשר לשרוד כאן. למרות שבדרך כלל לא חסרות לי מילים, הפעם כן.
כאב משתק . במוקד לרפואה דחופה הבהילו אותי, לאחר צילום חוזר שלא הראה דבר, לחדר המיון במרכז רפואי נחשב . חצי לילה עברתי בדיקות שחשבו שהן חשובות ואשר לא העלו דבר, וכך גם ביום שאחרי .
אבל - בדיקת CT לא נעשתה ,
למרות בקשותי . והשאלה מדוע ?
חזרתי לאורטופד בקופת החולים.
לצערי, למרות הניסיון שלי להתייחס לדברים בהומור כדי לשרוד הלאה את הסחבת,
מה ששמעתי לאורך הדרך היה :
"את מפעילה את כל המערכת, ובסוף את עוד תלכי",
"את כנראה צריכה תשומת לב ופוצי מוצי",
והעיקר - ש"הקופה איננה מאשרת CT אלא לאחר חודשיים". האמנם ? על כך בהמשך.
בקיצור - תמותי מכאבים חודשיים - אבל יש נהלים .
לילות ללא שינה ואפילו לא של שעה קלה . כאבי תופת. עצת אחיתופל היא להמליץ על כדורים לשיכוך כאבים כאשר אלה ידועים כגורמים נזק לכבד.
לקחתי כל כך מעט, אבל זה לא הספיק .
אי אפשר כמעט לרדת במדרגות, כף הרגל כאילו איננה מחוברת לגמרי לשוק, ירידה מהמדרכה לכביש נהייתה "סיפור" של כמעט אובדן שיווי משקל; חציית כביש מחייבת עצירה מוקדמת של כל הנהגים המגיעים ראשונים של סף מעבר החצייה לשם ביטחון - וזאת - לפני שאני עוברת בהליכה איטית וצולעת . זהו סיפור לא פשוט בהתחשב בעצבים המרוטים ממילא של נהגים ישראלים;
בחודשיים האלה פירנסתי את תחנת המוניות. לגמרי לא בטיחותי להתמודד עם מדרכות שמהמורות קטנות ובלתי נראות ביום חול, הופכות לבורות ומשוכות בימים אלה . להגיע לרחוב הראשי לוקח לי בערך 20 דקות במקום 3 דקות; כל נסיעה באוטובוס מחייבת ירידה מהצד של הנהג ובדיוק בצד שממנו הנוסעים עולים, וכך מעצבנים את כולם. את הנהג הממהר ואת הנוסעים שלא מבינים לרגע למה אני חוסמת להם את מסלול העלייה. שלא לדבר על אלה הכועסים שאני לא קמה בפני קשישים ( איזו מחמאה - אני עדיין נחשבת צעירה...) ; ולפני הכל - איך עולים במדרגות פנימה שהופכות להיות כל כך גבוהות ?...
בתור בבית המרקחת ביקשתי כיסא, לאחר שגיליתי שעוד 43 אנשים ממתינים לפני לפי המספר שקיבלתי . הרוקחת שראתה אותי כל כך חיוורת , לקחה את המירשם מידי ונסתה לזרז את הטיפול בי. אבל מה , קשיש שהתוודה שהוא בן 82 ולא אהב את ה"פרוטקציה" שלי, צעק עלי ועליה כל כך חזק ,שלרגע לא ידעתי אם אני צריכה כדור נגד כאבים או שכפ"ץ מפני המכות שהוא עוד עלול להביא אל שתינו ...
בסניף של עמותה להשאלת ציוד עזר ננזפתי על כך שאני לא מסתדרת עם הקביים "בסך הכל באת לקחת קביים ותראי כמה זמן את לוקחת מאיתנו". בטח. אני הרי אלופת העולם בדילוג על קביים ומבינה בדיוק איך לכוון אותם, ומה בכלל צריך לעשות איתם כדי לא לעוף ולנחות בצורה גרועה מזו בה אני נמצאת ממילא . בקניון ידוע אליו נאלצתי להגיע כי שם נמצאת מרפאתה של רופאה מומחית, גיליתי שבאחת הקומות אין חיבור נגיש לקומה שמתחתיה . מדרגות נעות הפכו לאפשרות בלתי ישימה. המעלית נמצאת במקום עלום ורחוק כל כך , והפיתרון שנותר היה לרדת- מדרגה מדרגה בעודי אוחזת בשתי ידיים במעקה, ותולה על זרועי את הקביים שהפכו למטען חריג, מיותר ומכביד . עליה במדרגות הרכבת (הדגמים הישנים שעדיין בשימוש רכבת ישראל ) הפכו למשימה מכבידה. בבית קפה אחד גיליתי מדרגות "אמפיתיאטרון" ללא מעקה , ודווקא שם ישבו מי שהמתינו לפגוש אותי . גם מדרגות בעיצובים שונים הפכו למיפגע בטיחותי הדורש עזרה וסיוע.
איך אפשר לחפוף שיער ארוך אם אי אפשר לעמוד יותר מדקה במקלחת ?
וכך התחלתי לפרנס את המספרה .
איך אפשר לתלות כביסה אם אני כמעט לא יכולה לדרוך? את הקדנציה שלי כחסידה סיימתי מזמן , בעיקר לאחר שמטען עודף עלה על גופי ולא הפך אותי לקלילה וספורטיבית יותר .
וכך התחלתי לפרנס את המכבסה .
הניסיון לקבל טיפול פזיותרפי במרכז רפואי שיקומי ידוע לא עלה יפה . המומחה שם החזיר אותי לרופא . הוא הרגיש שטיפול פיזיותרפיה לא מתאים כאן. אבל האורטופד חשב שלא היתה כימיה בינינו ... סיבה משכנעת, הלא כן ?...
לפני שבועיים קיבלתי טלפון מהאורטופד , ששמו הולך לפניו כמקצוען מן השורה הראשונה , ועד עכשיו גם אני חשבתי שהוא יסודי מאד ויודע מה הוא עושה, בזו הלשון:
"אני חושב שאת טיפוס "קרעכצען". את פשוט כזאת אבל מה אני אתן לך הפנייה ל-CT" ...
ימים אחדים לאחר מכן, התבררה האמת : הנקע איננו נקע .
יש שבר .
לא ענק. אבל מספיק כדי שאמות מכאבים ואראה כוכבים ביום ובלילה,
עם פילוחים כאלה שמגיעים עד המוח ומטשטשים את המחשבה. בעיקר שאני הולכת עליו, מפעילה עומס כבד, והשבר ללא קיבוע והגנה מועד לאיחוי לא טוב .
מספיק שבר כדי שאילו היה מתגלה מבעוד מועד הייתה רגלי מקובעת בגבס
ובימים האלה כבר אמורה להיות בתהליך החלמה מתקדם .
הוא שלח אותי הביתה עם המלצה לפיזיותרפיה ולמשככי כאב .
בחוו"ד שניה אליה פניתי עקב הספק הפתעה שבאיבחון החדש, קיבלתי מהמומחה הידוע שבדק את רגלי , המלצה לקיבוע שימשך 8 שבועות החל מעכשיו , והוראה מפורשת שלא לעשות פיזיותרפיה עד אשר השבר יתאחה .
בנסיבות ותנאי הפתיחה המסויימים שלי המליץ על כך בכל פה .
שתי המלצות שונות לחלוטין. מי יכול להחליט מהי ההמלצה הנכונה ?
על מי חלה האחריות הרפואית על בחירת הטיפול, התאמתו, וסיכויי הצלחתו ביחס
לנתונים הספיציפיים של כל מטופל? אכן, אני מסכימה שגם למטופל אחריות על חייו, ואכן חזרתי והתרעתי על החמרה . אבל - מה שהרופאים של היום לא תמיד מבינים שמטופל רוצה case manager לבעיה שלו ולא מה שקורה היום - שמטופל מחפש בגוגל , מגיע עם מידע בלתי נגמר, עושה "שופינג" ואחר כך לא יודע איך להחליט ובאיזה טיפול לבחור . האחריות החלה על המטופל החדש והמודרני ה"שולט" ברזי הרפואה, גדולה בהרבה מאד מידות על יכולותיו האמיתיות . אלא שבלית ברירה - זה מה שקורה .
מי אחראי לנזק שנגרם לי לאחר הליכה של למעלה מ-60 יום על שבר ?!?...
מי יכול להעריך את הנזק לאחר שהשבר לא אובחן בשני צילומים ובכל זאת וחרף תלונותי לא בוצע CT ? ומה אם האיחוי הטבעי לא יהיה טוב ?
האם אכן נוהל של הקופה וה"תירוץ" הקבוע של קרינה והשפעתה ? או חיסכון כספי של קופת החולים ? ומה על הרגל ?
ומה על איכות חיים שנפגעה ? זמן מיותר שהלך לאיבוד ?
קל מאד לרופא לומר " אני מתנצל" ולהמשיך הלאה לפציינט הבא , אחד מעשרות שהוא רואה במשך היום. אבל מי שנשאר עם ה"תיק" זו אני.
"תלכי לחוו"ד שלישית" , הציעה לי מומחית בתחום - ובעקבותיה תחליטי .
ואם ההצעה השלישית לא תהיה דומה לשתיים הקודמות ?
עם כאב הראש החדש הזה הלכתי לישון.
כך ביליתי את האביב של השנה זו בצפייה בפריחת הכלניות ביו טיוב ( כי יום לפני סדנת הצילום של כלניות בדרום "בחרתי" "להתאהב" במדרגות ...), בקריאת כל ההצעות לטיולים ובחוסר רצון להבין שהשנה אלה רק נרות חנוכה עבורי - לראותם בלבד. ריקודים אני רואה בטלביזיה (קופסה שחורה שבמשך השנה אין שלי שום יחסים ותקשורת איתה...) . כל פעולה פשוטה הפכה למעמסה.
כל צעד מחושב מראש. הלילות הפכו לימים והימים ללילות. כל קלוריה צריכה להיספר בגלל חוסר תנועת הגוף. המושג נגישות או ליתר דיוק חוסר נגישות בכל כך הרבה מקומות הפך פתאום למוחשי כל כך. והכל בגלל פגיעה שבסך הכל היא לא גדולה ביחס לפציעות קשות, נכויות קבועות והתמודדות של ציבור גדול כל כך עם קשיים יומיומיים .
"תחשבי חיובי" שחה לי חברה העוסקת בטיפול משפחתי. אההה, איזה מזל שיש לי טיפול צמוד חינם... אכן, אני עושה דימיון מודרך, כבר משלימה עם רוע הגזירה שעם רגל כה נפוחה אאלץ לוותר על קריירה מזהירה של דוגמנית לגרביונים...שנעלי העקב יפנו את מקומן מהבמה להרבה זמן ...
רואה סרטונים של ריקודים ומדמיינת שאני במסיבה, שומעת שירים ושרה יחד איתם כדי להפעיל את מנגנוני השמחה, צופה בסטנד אפ כדי להפעיל את שרירי הצחוק , אבל כמה אפשר לשכב במיטה עם הרגליים מוגבהות ולחשוב חיובי בגלל שמישהו עשה צחוק מהתלונה שלי ...
"את יודעת שאת חזקה " ,כתב לי חבר משכבר הימים כשכתבתי לו שנשבר לי ה...אהה , אתם יודעים מה , נכון ? ... אז ככה, נשבר לי להיות חזקה ודוקא בא לי לבכות, לצעוק ולצרוח ולשחרר קיטור על זה שהמערכת הרפואית עושה ממך אידיוט ואתה עוד צריך להתנצל על כך...
"אין עלייך נשמה" מצאתי בפייסבוק עם סמיילי שובב ....אין עלי ? ועוד איך שיש... כבר יש עוד 2 ק"ג שנוספו מהשיעמום של לא לזוז .
"אחותי - את גדולה מחיים ותעברי את זה" - סימס לי ידיד נעורים שזוכר אותי כמו שהייתי בתיכון אבל שכח שעבור שלושים ומשהו שנים ...לפעמים , דווקא אחרי שעוברים משברים גדולים, נסדקים מהקטנים יותר, בעיקר כשהם מתגלים כבעלי פוטנציאל להיות לא כל כך קטנים...
"לא מתים מזה" כתבה לי רופאה-ידידה שאני מכירה כבר שנים וחושבת שאני "בחורה אינטיליגנטית".
דיייייייי....אני לא אינטילגנטית כמו שאתם חושבים , לא רוצה להיות אינטיליגנטית ואני יודעת שלא מתים מזה , אבל עם כאב כזה מרעיל כבר בא לי ...לא יודעת מה בא לי ...דיייי...בשקט בשקט אמרה לי אחר כך שזה לא היה צריך לקרות. ומה שאני שואלת את עצמי איזו זכות יש לרופא לזלזל בתלונה של פציינט. תלונה מתמשכת . חוזרת על עצמה . מתי ועל סמך מה רופא יכול לשפוט לחומרא ולקולא תלונות של פציינט, איפה הגבול ? מי לוקח אחריות על התוצאה ? - מוגש כחומר למחשבה למי שהקל ראש בתלונותי. ולא רק.
- שום התנצלות איננה מתקבלת. עבורי ועבור כל אלה שהטעויות
- האלה משבשות להם את החיים ואולי אף לוקחות אותם מהם.
ואל תגידו לי שרופאים הם גם בני אדם. אני יודעת שכן, אף פעם לא חשבתי אחרת. אבל - הקשבה מחוייבת היא משהו שחסר לכל כך הרבה מהם . שקודם יטעו אצל הקרובים להם, האשה, הילדים ובעיקר האמא שלהם. ואחר כך נראה אותם... נ.ב. זה המקום להגיד תודה גדולה לחברים שלי שעומדים לצידי. גם חיבוק ענק. כל אחד לחוד וכולם ביחד ראויים לכך, ובגדול. כל החום, האהבה והתמיכה שאני מקבלת אינם בבחינת מובן מאליו...  | 