אין כמו חגים. אבל עם ארבעה ילדים וחופשה ארוכה של כמעט שלושה שבועות, יש הרגשה שהחופש הזה לא נגמר. אה..זה חופש? בכל מקרה, בחופש צריך לבלות. לצאת, לראות, לטייל. אז סגרתי לי כמה ימים באילת.

וכל פעם כשאני עושה את זה, נזכרת באיחור האופייני רק לי, כמה אני לא הולכת להנות.

בית מלון . חמשה כוכבים. אלפיים איש. הלחץ המטורף הזה של ישראלים להגיע לארוחת בוקר. התור האינסופי לחביתה שמכינים במקום. הא, ואיך שכחתי, את הכסאות שבבריכה. הראשון  תופס, אמרתי כבר. אז תופסים את המקום עוד לפני ארוחת הבוקר, שמים מגבת, ונעלמים לכמה שעות טובות. זה הישראלי המצוי. האכפתי והמתחשב.

וכשמסתכלים לגברים שבסביבות גיל הארבעים, מה מאפיין אותם? קרחת וכרס. לרוב זה בא ביחד. לעיתים בנפרד. אבל אחד מהמאפיינים האלה תמיד יהיה שם. גיל שלושים פלוס..עוד הוא משתדל לדאוג לעצמו. ברגע שהוא חוצה את גיל הארבעים..הארוחת הבוקר והכסא השמור בבריכה בחול המועד..זו השאיפה הגדולה שלו.

החג טרם הסתיים לו. אין כמו לחזור הביתה. ולהכין חביתה.

וללמוד עד החג הבא..שלא יורדים לאילת. גם לא למלון חמישה כוכבים.

מנסה להבין גם, איפה הנימוס וההתחשבות שלנו באחרים?

מזג אוויר לעומת זה, הכי טוב שיש...