לבד במכונית, בימני של "שש צפון". 110 קמ"ש. זאת המהירות המותרת. אחרות "טסות בטיל", אני אף פעם לא. שומר על ה"קטנות" ונופל בתהומות.
השדות של "אחוזם", מלאו אותי בחופש. תחושה שהסתיימה עם ההרים שבמזרח. ברדיו המנחה דיבר עם מאזין ברצף דיבר כל כך יפה, צלל לתהומות. המאזין היה עקשן, סירב להשתחרר צעק על המנחה שכולם הם עלובים. שינן בלי הפסקה את המנטרה המפגרת: "אני צריך רק את עצמי, לא עם אחרים." לרגע התרגזתי והתחלתי לצרוח: "אל תהיה אידיוט, תקשיב קצת למנחה!" אבל אז קלטתי את גודל הדפיקות המאזין הוא אני, על מי אני צועק?
הטלפון שברכב צלצל צלצול מוכר. הושטתי יד רועדת ולחצתי בירוק. מהצד השני השיחה הייתה קרה חייכתי מאולץ ודיברתי בגדול פעם זה היה קבוע, עכשיו זה רק חלקי. בעיות בקליטה ניתקו לי את הכל.
"הפוך קטן חזק". ביקשתי מהמוכרת. בצד של הקפה, הן דיברו בצעקות. "הפגישה הייתה עשר, הוא נראה לי סוף הדרך" "שלא תצלצלי, ואל תשלחי לו הודעות! שחקי את המשחק, תני לו להזיע, זאת הדרך הבדוקה לצוד את הטהור". הלכתי לעברן, רציתי להכריז שלשחק זה נחמד אבל ממול יש קצת חיים. לא היה לי אומץ, שוב חשבתי על עצמי. על איך שגם אלי היא כמעט לא מתקשרת.
בחיבור עם כביש אחד סיימתי את הקפה. המשכתי בשש צפון אל האופק האפור הגגות ממערב חימומו לי את הלב, וסידרו לי תוך שנייה את העדיפויות העלובות.
שעת בין הערביים הזכירה נשכחות. הקליטה הייתה חלקית אז השתקתי את הרדיו ב"ניצני עוז צפון" הבטתי מערבה היה שם משהו טוב, אבל השמש סנוורה.
כשהנוף הופך יפה, משהו הורס את הרגע. הגיע הזמן למשקפיים איכותיים.
|