כל  נסיעה לדרום מרגישה קצת כמו טיול שנתי, לא משנה מהו היעד או אמצעי התחבורה.

אחרי אשדוד נגמרים המחלפים ומתחילה הפריפריה. טל ואביעד לא מרגישים בנוח מעבר לגבול הזה, הם לא ילוו אותי היום, ואני מחליפה תחנה. Don't say a prayer for me now, שר הרדיו.  שמרי את זה לקצה המסע.
אני נוסעת על כביש 41 מאחורי טלטולית עד צומת גדרה, שהיא גבול הפריפריה הרשמי שכולם יודעים לדקלם: "גדרה-חדרה". אני חושבת שחלק ניכר מהמדקלמים לא באמת יודעים איפה זה גדרה, וכמו שאמר לפני שבוע הצנחן-פלצן-לשעבר שעובד לידי: "מה שקורה מעבר למחלף קיבוץ גלויות לא מעניין אותי". אני מאמינה לו ומקיאה קצת בפה.

בצומת גדרה יש שילוט לשדה התעופה. הזדמנות אחרונה – מכאן עוד אפשר לברוח. כביש 40 ואני חברים עכשיו לעוד די הרבה זמן, והנה אני בחוץ, במרחבים, גם אם מתוך שמשות הרכב. זה עדיין יותר ממה שרואים דרך עלוות העץ שמסתירה את הערפיח בקרליבך.

שדות שפוכים הרחק, אבל זה לא אותו העמק. מהכביש שלטים לכבישים קטנים המובילים לסגולה, למנוחה, ולנחלה. אמן. בצומת מסמיה אני נזכרת, כמו תמיד, איך נסעתי עם אמא לפסיכולוגית הראשונה שלי ב"תחנה". ואיך שש שנים אחר-כך, בשערי אברהם, לא הבנתי למה אני צריכה לסבול ולו דקה מיותרת של משמעת צבאית מעבר לחוק שירות חובה, וסירבתי לקום בחמש לא"ג בוקר של המד"נית המטופשת על חשבון שעות השינה האזרחיות שלי.
מתמזלגת שמאלה בקרית מלאכי, כאן התחיל קצב את הקריירה שלו בפשעים ועבירות קלות, שהלכו וכבדו עם כובד הכיבודים ורום המשרות. לצידי הכביש מתחילים לראות חורשות של אקליפטוסים ואשלים שמזכירים לי את הילדות שהיתה ממש פה קרוב, אחרי הפניה לכביש 35. אבל אני כבר לא ילדה וזו נסיעת עבודה ואני ממשיכה על 40. השדות נהיים בהירים יותר והופכים לציפוי עשב דליל, והנה אף העשב הירקרק נעלם ומעכשיו זה מרחבים צהבהבים מלוכלכים בכמה שיחים. מימין שלט: יער השגרירים. אני מסתכלת כה וכה ותוהה מה מפריטי הנוף שאל מול עיניי יכול לענות לתיאור של "יער". אני קוראת על זה אח"כ ומגלה שקרית מלאכי היא כנראה רק הקצה הצפוני של מסע העוולות הנסתרות-מעין שלֽפַני היום. של דברים שרואים מכאן, אבל לא מהמרכז, ולכן הם פשוט לא נראים.

קצת לפני באר-שבע רואים את הפחונים הראשונים שחיים בהם אנשים ונקראים "כפרים בדואים לא מוכרים". אחרי באר שבע כבר יש הרבה כאלה, מוקפים במשקים של לכלוך וגרוטאות. אבל אחרי צומת טללים כבר אין כלום. אני נוסעת קילומטרים על קילומטרים, כבר 8:30 בבוקר, ושום דבר לא חולף על פני מלבד רכב צבאי חום אחד. השמות על השלטים הם של בסיסים צבאיים, חלקם מוכרים לי מסיפורים, לפעמים הם רק מיספּרים. ואין כלום. שמיים כחולים ועמודי חשמל בכל אשר תפנה. גבעות צהבהבות ולבנות. אני מכבה את הרדיו כדי לשמוע את השקט נטול האדם הזה. לא כל יום אתה זוכה לכך. שיחת טלפון מפריעה לי את החוויה החד פעמית ובסיומה אני פונה ליעדי: קציעות. בית הסוהר סהרונים. "מתקן משמורת לשוהים בלתי חוקיים" וביתם הראשון בישראל של מאות, ובמצטבר אלפי- מבקשי מקלט מאפריקה שנמקים כאן לעתים שנים, עד שאיזה עורך-דין ראוי לשמו מטריח את עצמו לקצווי ארץ כדי להגיד לבית המשפט את מה שצריך להגיד כדי שזה יורה סוף סוף על שחרורם ועל בדיקה עניינית של בקשתם למקלט בישראל. ברוכים הבאים לחור התחת של מדינת ישראל. גם בכלא קציעות הסמוך משתכנים להם כאלה שאנחנו לא רוצים לראות ולא רוצים לדעת מה קורה להם. אסירים בטחוניים ועצורים מנהליים. לא רוצה להפוך את זה לפוסט משפטי, אבל אלה האחרונים, כמו "השוהים הבלתי חוקיים" בסהרונים, כולם כלואים מבלי שביצעו פשע כלשהו וודאי מבלי שנשפטו לגביו. דברים שנוח לעשות הרחק מעין רואה. זה לא אומר שלא יודעים, אבל זה לא מציק בעין.

בכלא, הדברים מתנהלים בעצלתיים. חבורות של סוהרים בעלי תפקידים לא ידועים מתגודדים ליד הקרוונים מסביב לרחבה בה יתאפשר לי לפגוש את לקוחותיי סביב שולחן פיקניק. נראה שאבטלה סמויה לא מרגישה צורך להיות סמויה כאן. הדיין יוסי מיימון, מציץ מהקרוואן שלו ומציע לי קפה. אני מסרבת בנימוס ותוהה למה לא השעו אותו עדיין. את מה שכן אני רוצה ממנו - פרוטוקולים של הדיונים בעניינם של לקוחותיי - הוא דווקא לא מוכן לתת לי. כלומר, זה לא עניין עקרוני, אבל זה ייקח זמן. מה הדחיפות? החבר'ה עצורים כבר שנה וחצי, פתאום זה דחוף?

אני פוגשת את הלקוחות. אחד מהם, הטוען להיות בן 20, נראה לא יותר מ-16. החיבור בין הצרפתית שלי לאנגלית שלו מייצר אפס תקשורת. אני מחתימה אותו על יפויי כוח (באמצעות 3 האותיות הראשונות של שמו שמישהו לימד אותו לכתוב)- כבר אבין את הדברים באופן חלקי מהמסמכים אחר-כך. יכולתי גם להחתים אותו על ערבות למשכנתא. על עדות שקר. על שכר טרחה של מיליון דולר. הוא חותם כי אין לו מה להפסיד ואחרי שנה וחצי בכלא היאוש חותם במקומך, אם מישהו בכלל טורח להושיט לך יד עם איזה נייר לחתום עליו. מזל שזה אנחנו, ולא אחד מהשרלטנים שעושים כסף בדיוק מאין האונים והאין תקשורת הזה. גם אנחנו עושים, אבל לפחות מנסים גם לתת תמורה. הוא מיואש וחותם וזה לא משנה. שנה וחצי בפנים, הוא יעשה כל מה שיוכל כדי לצאת.

והוא אכן יוצא.

שבוע אחרי הביקור, הגיע סוף סוף משרד הפנים להכרה, שהמצב בחוף השנהב אכן רע ומר, והאנשים הבורחים משם הם אכן מבקשי מקלט הראויים לפחות להגנה זמנית. אם הוא היה מתייאש בכלא, אחרי שנה וחצי בהן אמרו לו שהוא יישאר בכלא עד שישתף פעולה עם גירושו חזרה – הוא היה חוזר לתופת. בינתיים הוא היה שנה וחצי בכלא כי זה עדיף מסכנת מוות. שלא יגידו שאין בחירה חופשית.

בשביל העפר שמשמש מגרש חניה לאורחים חנתה רק עוד מכונית אחת. לא רבים, כנראה, עורכי הדין הטורחים להגיע לכאן. רחוק, יקר, וגוזל זמן. גם אנחנו לא כאלה צדיקים, ומי שלא מצליח לגייס את מה שצריך לגייס כדי שנגיע עד שם – יישאר בכלא. יש רגעים בהם אני שמחה שאני שכירה.

חוזרת תל-אביבה, לא לפני שהצלחתי איכשהו להתבלבל בדרכים שמחברות בין חלקי קומפלקס בתי הכלא והבסיסים הצבאיים. הצהוב הופך לירקרק שהופך לגושי בניינים צפופים ופיח.

איש איש וכלאו.