חייבת להגיד שיש לי בעיה עם הכותרת הזאת.

עד עכשיו, עד החודש האחרון, הייתי לגמרי בסדר.

עדיין חיפשתי בן זוג, עדיין רציתי קשר, אבל זה לא הפריע לי ברמה היומיומית.

כל הזמן חזרתי והדגשתי לעצמי שלא משנה מה- עם בן זוג, בלי בן זוג, אני ממשיכה להנות מהחיים כל עוד אני יכולה.

ממשיכה להנות, לחיות, לממש את עצמי ולהיות מאושרת.

ומקסימום- עושה את זה לבד.

עד עכשיו גם באמת הצלחתי ליישם את זה.

בחודש האחרון החיפושים שלי הפכו קצת יותר אינטנסיביים.

הייתי בחודש וחצי האחרון ב-4 דייטים ראשונים, שעם שלושה מהם הייתה גם הרבה תקשורת פייסבוקית/טלפונית אחרי ו/או לפני הדייט. מעבר לזה, עם אחד מהם גם שכבתי. ושכבתי גם עם איזה יזיז וכמעט גם שכבתי עם עוד אחד.

חודש פורה ורב פעילות לכל הדעות.

אבל אחרי כל החודש הזה, חזרתי עכשיו למצב ההתחלתי.

אותו מצב, רק עם במצרוח יותר מחורבן.

מה שביאס ממש זה שמתוך כל הבחורים האלו רק אחד מהם באמת רציתי.

וכמובן לפי חוק הטבע דווקא הוא היה זה שכרגע לא רצה להתחייב לכלום חוץ מסקס ושיחות בפייסבוק, אז גם את זה נאלצתי לחתוך.

בכל מקרה, עכשיו אני מרגישה שנכנסתי ללופ.

אני מנסה להילחם בו, אבל זה חזק ממני.

אני מוצאת את עצמי כל כך עסוקה בזה שאני רוצה זוגיות, שזה הורס לי את כל המצברוח.

זה דיכאון שחזק ממני.

לא בא לי כלום.

לא בא לי לצאת.

אפילו לאכול פחות בא לי.

 אתמול בבוקר אשכרה התעוררתי בבכי.

אני כבר יומיים יושבת באובססיביות בפייסבוק ובג'י דייט ממשיכה לחפש.

ולאט לאט אני הופכת להיות בדיוק מה שפחדתי כל כך להיות.

הרווקה הממורמרת הזאת.

מה שידוע שקורה לנשים באיזור הגיל שלי (נושקת ל-26 אם מישהו לא ידע).

המיתוס אומר שאנחנו מתחילות להיות לחוצות על חתונה ועל ילדים וכאלה.

האמת היא, שאני לא לחוצה לא על זה ולא על זה.

עיקר הלחץ שלי נובע מכך שבאמת חסרה לי הזוגיות עצמה.

אולי באופן לא מודע זה בעצם אותו הדבר.

אבל מיום ליום אני מרגישה את זה יותר ויותר.

שבא לי את הבן זוג הזה להיות איתו במיטה, לישון איתו, לעשות איתו שטויות, שיהיה החבר הכי טוב שלי ולהזדיין איתו בלי הכרה בביטחון מלא שאנחנו אחד של השני.

זה מה שבאמת חסר לי.

כל החברות שלי אומרות לי דברים כמו "אל תדאגי, זה יגיע"

"יהיה בסדר, את תמצאי בסוף"

"גם אני הייתי איקס שנים רווקה עד שמצאתי"

"תהני מזה כל עוד את יכולה וכו'"

יודעת, יודעת את כל הדברים האלה.

אבל מה לעשות שההרגשה היא חרבנה?

דוגרי. אין פה אפס.

ככה זה מרגיש.

חרא.

נמאס לחפש.

נמאס מדייטים.

נמאס אפילו מסקס. 

נמאס מבחורים שלא סגורים על עצמם.

נמאס מבחורים שרוצים רק לזיין וללכת.

נמאס נמאס נמאס.

אז עכשיו אחרי שהוצאתי תסכול אני באמת ובתמים שואלת..

מה אני עושה הלאה?

איך אני יוצאת מהלופ הזה?

הרי מי ירצה מישהי שלחוצה וממורמרת?

וחוץ מזה גם בשבילי- אני חייבת להשלים עם העובדה שאולי גם ב-3 שנים הקרובות או אפילו יותר אני לא אמצא את מה שאני רוצה.

אין סיכוי שאני יושבת עכשיו בדיכאון 3 שנים או אפילו יותר.

אז מה עושים??