מה עושה לך המוזה? הוא שאל. אני מניחה שהיא זו שגורמת לי להיות ערה ולכתוב בשעה 2 ו- 20 דקות לפנות בוקר.

היא המנוע הקטן שיושב לי עמוק בתוך הבטן ואחראי על הכל. אמת היא שהלב והמוח שומרים עלי, כמו גם על כולנו, בחיים, אבל אני סבורה שהם לא אלה ששומרים עלינו חיים, לזה אחראית המוזה.

המוזה היא המהות, היא העניין, היא הסיבה וגם התוצאה. היא השעון הפנימי שקובע אם יהיה לי קל או קשה לקום בבוקר. אם יש או אין בשביל מה. היא מה שמניע אותי ואת כולנו, אם יורשה לי לעשות הכללה. היא היצירה. הכלי שמאפשר למי שזכה בה להגיע למקום שכולו תחושת סיפוק אדירה. הרגשה שאני רואה טוב יותר, צלול, חד ולא צריכה להרכיב לשם כך את המשקפיים. הרגשה נכונה.

המוזה היא החמצן שמחייה בי את חדוות הכתיבה, בין אם למשך 50 או 500 מילה, כל זמן שאני מרוצה ושלמה עם מה שיצא. פתאום משהו נהיה ברור יותר, איזו תובנה התיישבה במקומה. שאלה קיבלה תשובה או לפחות הכרה. משהו הסעיר אותי, משהו הצחיק אותי משהו גרם לי להרגיש חיה.  

אז מה עושה לי המוזה? אני מניחה שבמילה אחת- מחייה. ומה קורה כשהיא אינה? דעיכה.

וכל דבר שמעורר את המוזה הוא עולם ומלואו והכרת התודה שלי כלפיו גדולה.