אוונגרד רוסי,
 במונח "האוונגרד הרוסי" הכוונה היא לתנועות האמנותיות המודרניסטיות השונות בברית המועצות, דאז. תחום הזמן של האוונגרד האמנותי ברוסיה אינו מוחלט. יש המתחילים אותו כבר בשנת 1850 אחרים רואים במלחמת העולם הראשונה (1914 ליתר דיוק) את סופו ואולם נדמה כי שיאו הגיע בסוף שנות העשרים של המאה ה-20. האוונגרד התבטא לא רק באמנויות הפלסטיות אלא גם באדריכלות, עיצוב וקולנוע. באמנות הפלסטית, אימצו האמנים הרוסים את הגישות המודרניות באמנות ובהם: האקספרסיוניזם, הקוביזם והאמנות המופשטת. גישות אלו נחשבו לאוונגרד אמנותי ששאף ללוות את האוונגרד הפוליטי הסוציאליסטי.. המסגרת האמנותית המרכזית של תנועת האוונגרד הייתה תנועת הקונסטרוקטיביזם (אמנות בנויה). התנועה שאפה לקשר את האמנות אל החיים כמכשיר לקידום החברה. רוחה של תנועת הקונסטרוקטיביזם ליוותה גם מגמות נוספות באמנות הרוסית. מאלבי'ץ, לדוגמה, יזם את תנועת ה"סופרמטיזם", אשר שאפה לשוות לאמנות הקונסטרוקטיביסטית ערכים מטאפיזיים יותר.
בין האמנים הפלאסטיים חברי התנועה היו אל ליסצקי, נטליה גונצ'רובה, אלכסנדר רודצנקו, ולדימיר טאטלין, האחים פבזנר וקזימיר מלאביץ' (ראה כאן וגם כאן).
הקונסטרוקטוביזם הרוסי - האמן כטכנאי לפי גישת הקונסטרוקטוביסטים, האמן הוא בסך הכל טכנאי שתפקידו לשרת את החברה, ע"י שימוש בחומרי התעשייה המודרנית, שהיו פשוטים ומצויים – עץ, מתכת, זכוכית ואבץ. אבי גישה זו היה ולדימיר טאטלין. מטרתו הייתה הרחבת העיסוק בגבול שבין ציור לפיסול, והתבטא דרך תבליטים וקונסטרוקציות (מבנים) התלויים על קירות, שלא השתייכו לאף אחת מן הקטגוריות (לא היו אלו פסלים וגם לא ציורים). טאטלין נסה לשלב את שני התחומים יחד עם תחום נוסף – האדריכלות, כך שיווצרו מבנים גדולים ואמנותיים. העבודות הוצגו בדרך כלל על קירות או בחיבור שבין שני קירות, כך שנוצר חלל מאחורי המבנה (תכונה המאופיינת לפסל) וצל על הקיר (אמנות דו מימדית). הבניה נעשתה בדרך כלל האמנים הקדישו חשיבות רבה למרקם הקונסטרוקציות ובחומריות שלהן. הפיגורטיביות לא הייתה חשובה – העבודות היו מופשטות במידת מה, לרוב לא היה ניסיון לבטא צורות מוגדרות ומוכרות. הקונסטרוקטוביסטים ראו באמנות חלק מחייהם וניסו לשלב אותה כך שתהיה חלק אינטגראלי ביום יום, ושתהיה פונקציונלית ולא אסתטית בלבד.
חלקים מתוך מניפסט התנועה הקונסטרוקטוביסטית: "בציור אנחנו דוחים את הצבע כאלמנט ציורי. צבע הוא אידיאליזציה אופטית של שטח האובייקטים, הוא רק התרשמות חיצונית ושטחית. הצבע הוא מקרי ואין לו דבר משותף עם המהות הפנימית של הדבר. החומר עצמו שקולט את האור הוא הריאליה היחידה של החפץ. אנחנו דוחים את הערך התיאורי של הקו – בחיים אין קווי מתאר, אנחנו מכירים בקו רק ככוחות קבועים וקצב. אנחנו דוחים את הנפח כצורה פלאסטית וציורית של החלל, אין למדוד את החלל בנפחים כי החלל הוא עומק נמשך. אנחנו מעדיפים עומק על נפח. אנחנו דוחים בפיסול את המאסה. אנחנו דוחים את האשליה בת אלף השנים שתפסה את הקצב הקבוע באלמנט היחיד בפיסול ובציור, ואנחנו מכריזים על הקצב החדש בעל ריתמוס קינטי, כצורה בסיסית של תפיסתנו את הזמן." הקונסטרקטוביזם סבור היה שהפוטוריזם היה "מפגר" בתפיסתו. האמנים שהיו שותפים בו טענו שהכוכבים והשמש (שמהירות קרניה היא 300,000 ק"מ לשניה) הם בתנועה מתמדת והפוטוריזם התעסק רק ב'תנועת רכבות'. הם סברו כי הראיה הקוביסטית והפוטוריסטית מגבילה את טווח התנועה, היות והתנועה האמיתית רחבה יותר, ושגישת הקונסטרוקטוביסטים מתקדמת יותר היות והיא מסתמכת על ידע ותבונה ועקרונות פיזיקליים. עבודותיהם ניסו לייצג הרבה מעבר לתפיסת החושים, והתעסקו בכח קצב וזמן – תפיסה אוניברסלית, שהייתה חדשה ביחס לזמן ולתפיסת החלל.
"המונומנט לאינטרנציונל השלישי", ולדימיר טטלין, 1919. עבודה זו עשויה מעץ ברזל וזכוכית, והיא שימשה כמודל למבנה של ארבע מאות מטרים, שאמור היה להבנות מזכוכית ומברזל, אך בנייתו לא יצאה לפועל. מבנה זה ייצג את מבנה הממשל, והזכיר את מגדל בבל. מבנהו כלל שלושה חלקים דינאמיים: החלק התחתון היה מרובע, וצריך היה להיות אולם האסיפות והקונגרסים, ולהסתובב באיטיות כך שישלים סיבוב פעם בשנה. החלק האמצעי היה משולש, והיה מיועד לאזור המנהלי, ולהשלים סיבוב אחת לחודש. החלק העליון, שהיה הקטן מבין שלושת החלקים, היה עגול, והיה מיועד להדבקת פרסומות, והוא ייצג את הקדמה של רוסיה. הוא הסתובב פעם אחת במשך היום. ברוסיה לא הייתה יכולת להוציא לפועל את בנייתו של מבנה זה, אולם הוא היה מבחינה רעיונית הראשון מסוגו שדינאמי, צורתו עגולה – ספירלית, והוא זז בחלקים. הוא התכתב עם החלל והאסטרונומיה דרך החלקים העגולים הסובבים סביב עצמם, בדומה לכוכבים. והיווה פריצת דרך היות והוא הפעם הראשונה בה אמנות השתלבה בארכיטקטורה בתנועה, וחיזקה את גישת "האמן כטכנאי". האמנות הקונסטרוקטוביסטית חידשה את סביבת האמנות – הסביבה החלה להיות תעשייתית ונעשתה במרחב הציבורי, ולא הייתה מוזיאלית בלבד. כמו כן היא שילבה גם מימד של זמן ותנועה חדשים.
"ראש בנוי מס' 1", נחום גאבו ראש מפורק. החלל נכנס אל תוך הראש, כך שאפשר לראות את פנים המאסה. יש חלוקה לחלקים פנימיים בתוך הפסל.
"מבנה קינטי", נחום גאבו, 1920 פסל העשוי חוט בודד של ברזל ממונע. התזוזה המהירה של החוט, וקצב קליטת התזוזה המתקבל בעין האדם, יוצרת בו את תחושת התנועה. העבודה מכאנית ואין בה מאסה לעומת נפח, ומזכירה בתנועתה סוג של ריקוד.
הסופרמטיזם – האמן כמדריך רוחני לפי גישת הסופרמטיסטים, האמנות משמשת להנהגת הדרך, ולכן נעלה וטהורה יותר. סופרמה = טהור, נעלה. ניסיונם של הסופרמטיסטים היה ליצור פעולה אמנותית המייצגת נקייה המייצגת את הטוהר והעליונות אך מהמקום הרוחני ולא הדתי, ונקיה מהעולם התרבותי המסורתי המוכר. בראש תפיסה אמנותית זו עמד קזימיר מלביץ', בהשראת השפה הגיאומטרית שפיתח סזאן, ומהותה הייתה יצירת עולם מצורות גיאומטריות, כך שהאמנות תחדל להיות פיגורטיבית. המחשבה הייתה לבטא את העולם הפנימי בעזרת דרך חדשה, שהייתה, לדברי מלביץ', יכולה להתקיים על ידי מקריות או על ידי אבסורד. הצורות בהן הוא נהג להשתמש היו בעיקר ריבועים, מלבנים, עיגולים ומשולשים, שנחשבו לצורות "נעלות" (סופרמטיסטיות) בעיניו. על הריבוע אמר – 'הריבוע ריק מאובייקט, אך מלא תחושה. הוא חלון ביקום הנראה לעין, המעניק ממשות חדשה'. העבודות שנוצרו כחלק מהזרם היו נראות בהתחלה "ריקות", אך במהלך התבוננות ממושכת החלו להגלות הצורות שהיו מוסוות בהן. הייתה להן יכולת לעצבן ולקומם את הצופה היות והיו כה פשוטות, עד כדי גיחוך לעיתים. הצופה נדרש להתייחס למיקום הצורות ביחס לבד ולשוליים שלו, נוצר דיאלוג בין המסגור לכתם.
"ריבוע שחור, עיגול שחור, צלב שחור", קזימיר מלביץ', 1914 רצף של שלושה ציורים בפורמט זהה, אך מייצגים חלל על ידי היחס בין הבד לבין הצורה המצוירת (למשל - העיגול השחור חופשי לתנועה, יש לו מקום לנוע על הבד, למרות שהוא חסום בקצהו. הריבוע לעומתו, לא יכול לנוע, הוא מקובע במקומו). ייצוג התמונות על הבד, ששימש עד כה כמצע לציור, הורס את הפרספקטיבה המוכרת לנו, והופך את הבד לחלל שבו יש לצורות אפשרות (רעיונית) לנוע. (לאוונגרדים שביניכם, אבקש ללחוץ על הקישור הבא, ולהבין את ההקשר באופן עצמאי, ש.)
"קומפוזיציה סופרמטיסטית – ריבוע אדום וריבוע שחור", קזימיר מלביץ, 1914-15 בציור זה יש שני ריבועים, שחור ואדום, המרחפים על גבי בד לבן. הריבוע השחור הוא הגדול והמקובע יותר, וביחס אליו, האדום קטן וחופשי יותר, הוא נטוי בזווית. כאשר העבודה הוצגה, זווית הצגתה שונתה מדי כמה ימים ע"י סיבוב התמונה, כדי להעניק הרגשה שאין "שמים וארץ", ואין צד שנועד להיות למעלה או למטה, אלא הצורות מרחפות בחלל בדינאמיות.
"לבן על לבן", קזימיר מלביץ', 1918 ביצירה זו יש ריבוע לבן נטוי המצוייר על גבי בד לבן. יצירה זו היא מבין המפורסמות ביותר של מלביץ'. הציור נוגע בתחושת האינסוף, ריחוף חסר משקל בחלל אינסופי מיסטי. הלבן מייצג את הטוהר, והריבוע הלבן מסמל את העולם החדש והטהור. גם בציור זה הקומפוזיציה תורמת למרחב תנועתי בציור, ובכך למשמעות הקוסמית שלו.
לקריאה נוספת
|
