כדור שני לניצול שואה

ניצולי השואה –אנשים אשר בתקופת מלחמת העולם השנייה היו באירופה הכבושה או שברחו ממנה ושרדו. הם באו מארצות שונות והיו בעלי רקע משפחתי ותרבותי שונה. הכיבוש הנאצי אילץ אותם להתמודד עם סכנת ההשמדה באופנים שונים, החל מהחיים בגטו וכפרטיזנים ביערות, דרך מחבוא במנזרים ובבתי גויים ועד מחנות השמדה. על רקע חשיפתם למצבים טראומטיים קיצוניים כולם חוו את הסכנה הקיומית ואבדנים רבים.

כבת לניצול שואה רומני חיים ויינשל ז"ל שנולד בשנת 1932 בצ'רנוביץ רומניה. השואה של אבי ושואת יהודי בוקובינה מתחילה כבר בשנת 1941, כאשר הגייסות של היטלר התקיפו את ברית המועצות וכבשו את צפון בוקובינה ובה העיר צ'רנוביץ. הרומנים שיתפו פעולה עם הנאצים וביצעו פעולות של שוד, שריפה ורצח בקרב יהודי העיר.

בשנת 1941 גורשו מבתיהם גברים, נשים,ילדים ותינוקות אל הרחוב. הם הובלו קילומטרים ארוכים ברגל עד שהגיעו לקרונות משא של בהמות ולקרונות אלה דחסו אותם וסגרו עליהם את הדלתות הכבדות, בלי אויר, בלי מים, ובלי אוכל.  כך הם הורחקו מצ'רנוביץ עירם וביתם מבלי לדעת מה קורה להם ולאן מסיעים אותם. כעבור יומיים או יותר נעצרה הרכבת, הגרמנים הורו להם לרדת במהירות והצעידו אותם בבוץ שוב, קילומטרים רבים. ההליכה נמשכה כשבועיים ימים ובסופה הגיעו לגטו ברשד. גטו ברשד היה הגדול מבין הגטאות באזור בלטה, אזור שנשלחו אליו יהודי בסרביה ובוקובינה. בגטו ישבו כ-5000 אלפים מגורשים. הוא היה הקשה ביותר מבין עשרות מחנות טרנסניסטריה.  התנאים ששררו בגטו היו קשים, אנשים גוועו ברעב, בצמא, קור כבד  וממחלות דיזנטריה וטיפוס. סבי, אריה (לייב) ויינשל נפטר בגטו ממחלת הטיפוס והוא בן 42 בלבד. אבי ואחיו ישנו לצידו כשהוא נפח את נשמתו, באותו לילה סיפר אבי שאביו נתן להם נשיקה לפני השינה וביקש מהם להיות "ילדים טובים". הצפיפות הייתה גדולה מאד והרעב פקד את כולם. המשפחה המורחבת מצד אבי נספתה כולה בשואה. הגורל של  המשפחה מתוך משפחה של 43 איש נשארו בחיים 13 בלבד. כך עברה ילדותו של אבי מגיל 13-8כ- 5 שנים קשות עד לסיום המלחמה ב-1945. שנה וחצי אחרי שהסתיימה המלחמה,זכו אבי ואחיו לעלות על האוניה  "עצמאות" בתקווה גדולה שהם יוצאים למסע האחרון שיביא אותם ליעד הסופי לארץ ישראל.  עוד טרם הגיעה האוניה לנמל חיפה, נתפסה האוניה על-ידי הבריטים והוגלתה לקפריסין. אבי ואחיו שהו במחנה הסגר, לאחר שלושה חודשים שוחררו כל הילדים עד גיל 16 והובאו לישראל. אבי ואחיו שוכנו בעמק יזרעאל, שם למדו בבית ספר חקלאי "נווה עמיאל" על יד מושב שדה יעקב. לאחר שנה וחצי של לימודים עיוניים והכשרה הם ירדו לנגב והקימו את ישוב בית הגדי.

אבי עבד בצעירותו כחקלאי בפרדסים באשקלון והפך להיות ציוני גאה שהצליח לאחר שנות גלות להגשים את עצמו, להיות פרדסן בארץ ישראל. אבי הוא מהאנשים שלא זכו להיכנס לאנציקלופדיות שלנו, אך העניק את חייו למדינה, תרם את כל נפשו בעבודתו כפרדסן, אנרגיות של זעם,תבונה, ייאוש, תסכול, מרירות וזדון, בהפקת פירות ההדר  ואהבה עד בלי די לאדמות שהוא עיבד.

מאחר ובימי ילדותי לא התמקדתי בסיפורים של אבי כבת לניצול שואה  שדאג לציין זאת בשיחותיו עם בני משפחתו, בבגרותי התחלתי לגלות עניין בסיפורים של אבי על השואה שהוא חווה. לאחר פטירתו חקרתי את סיפורי השואה במסגרת לימודי התואר הראשון  בפסיכולוגיה כחלק מנושא הטראומה וההיבטים הפסיכולוגיים של הדור השני לניצולי השואה.

לשם כך התנדבתי לעמותת "עמך" (המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית לניצולי השואה והדור השני). ההתנדבות נעשתה כחלק ממחויבותי הלימודיים של התואר. ההתנדבות התבטאה בשעות של הקשבה ותמיכה בניצולי שואה.

 אין ספק כי אירועים טראומטיים כמו השואה מתבטאים בחייהם של בני הדור  השני. השאלה כיצד על החברה להתמודד עם טראומות העבר שלה כדי להתגבר ולו באופן חלקי על אסונות העבר במטרה לכונן חברה צודקת יותר בהווה ובעתיד.

לזיכרון  השואה יש חלק חשוב בחיינו. לחברה הישראלית אין את הפריווילגיה להיות שבעה מן העיסוק בשואה ותפקידו של הדור השני בהנצחת הזיכרון.

 לדעתי תפקיד זה צריך להוות חשיבות גם אצל אלה שלא היו חלק בקורבנות השואה. השואה היא חלק מהביוגרפיה הלאומית שלנו, וביוגרפיה יש לספר על כל היקפה. ראיית השואה משמעותה, שותפות גורל יהודית, גורל יהודי אחד.

 מאחר והשואה באה להראות לנו למה יכולים בני אדם להפוך, כשהם משחררים את יצר החייתיות שבתוכם. היא מלמדת אותנו, שעלינו להיות ערניים לקיומו של רוע, ברגע שאתה יודע על קיומו אתה יכול לטפל ולעקור אותו משורש, מאחר ולטראומה שחווים בני דור מסוים ישנן השלכות לדורי דורות.

לפיכך החשיבות שצאצאי העם היהודי ימשיכו להיות קורבנות של השואה היא הכרחית בעיצוב הישראליות מאחר ואי ביצוע פעולות נגד אסון שכזה,נחשב כשיתוף פעולה ועידודו. רק כך נוכל להגן על עצמנו ועל הערכים שלנו.

 לעולם אין להטיל ספק בכוונותיהם של רודנים. ההיסטוריה של עם ישראל מלמדת אותנו  כיום כשאנו שומעים את הדיבורים על השמדת ישראל (נשיא איראן, החיזבאללה) יהיה זה טיפשי מצדנו להתעלם מכך. השואה מלמדת אותנו, שהרוע, השנאה והאנטישמיות לא נובעים תמיד מבורות אלא שגם חברה משכילה, מתורבתת ומתוחכמת עלולה ליפול למלכודת זו כמו מדינת גרמניה.

לזכור את השואה חשוב. לא רק לכיבוד הנספים שנפלו למען העם היהודי, היא גם מדגישה שלמרות הסבל והחורבן, הדבר מחשל אותנו, מעצים את האמונה שלנו וההבטחה לנצחיות העם היהודי לדורי דורות.

יחד עם זאת, זיכרון השואה אינו מסתכם בסיפור טראומת ניצולי השואה, אלא המסרים שהועברו על ידיהם לבני הדור השני. הטראומה אינה מסתיימת בסבל השואה עצמו, היא ממשיכה לבוא לידי ביטוי בחיי היום יום במצבים שונים ומתבטאת בתחושות של עצב ושמחה, אובדן וחרדות קיומיות, פחדים ותחושות של נקמה, בושה והאשמה, כעס והקושי במתן אימון בזולת, ביטול בשאיפה לאושר, חשיבות המשפחה אי מתן נפרדות ויצירת עצמאות לבני הדור השני לחיות את חייהם בחופש.

המחקרים מוכיחים כי הטראומה אינה רק חוויה חד דורית, אלא שבכל דור ודור הטראומה ממשיכה לחיות, כפי שאנו למדים באגדה של פסח "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וחיילי ישראל וגיבורי ישראל מצילים אותנו מידם".

"כי האדם עץ השדה"   (ספר דברים פרק כ', י"ט)

האדם וגם העץ זקוקים לארבעה  יסודות: אדמה, מים, אוויר ואש. עץ ואדם שהעמיקו שורשיהם, גם רוחות חזקות לא ישברו אותם.

הצורך לחקור את שורשי המשפחה, הוא צורך טבעי וברור, כי ההווה משתקף בעבר ומשפיע על העתיד. העבר משול לשורשים, העתיד לענפים, ההווה להזנתם.

אין עתיד בלי עבר. זהות בנויה על הקשר שבין העבר, ההווה והעתיד של כל אדם בכלל ושל העם היהודי בפרט. 

כפי שההדס "ענף עץ עבות" מסמל את נצחיות החיים, כך גם המשכיות עצי אבות יחזקו את הבנת מהותנו כפרט, כמשפחה וכעם.

לזכרו של אבי חיים ויינשל ז"ל היה פרדסן בעיר אשקלון, איש אוהב אדמה.