במקרא כתוב כי עונשם של אדם וחוה, מלבד עזיבת גן העדן היה "בצער תלדי בנים".

אבל אני מתחילה להרגיש שלא גידול הבנים הוא המביא את הצער, אלא גידולן של בנות. יש לי אחות שקטנה ממני ב-10 שנים.

כשהייתי בת 10היא נולדה, ומאז ועד עולם היא תהיה אחותי הקטנה.

גם כשהיא תהיה בת 40, אני עדיין אקרא לה "קטנצ'יק", כי לא יעזור מה, בשבילי היא תמיד תהיה אותו יצור קטן וחמוד שמגיע לי עד הברכיים, אפילו שהיום היא כבר יותר גבוהה ממני.

עוד חודשיים אני כבר אהיה בת 26, כלומר היא עוד מעט תהיה בת 16.

היא כבר בכיתה י', בתיכון, עושה בגרויות, ואני לפעמים עדיין מתפלאת שהיא בכלל מדברת.

מה ז"א את מדברת? מה ז"א תיכון? את בת 3!

בכל מקרה, אותה אחות קטנה יצאה אתמול בערב למסיבה עם חברות שלה.

הקטנה לבשה שמלת מיני צמודה שחורה ופרחונית החושפת את רוב רגלייה שהסתיימו בנעלי עקב שחורות, שלא לדבר על חזייתה הורודה שהייתה חשופה לגמרי מאחור, כי השמלה לא הועילה בטובה לכסות את הגב.

שיערה היה מפונפן ועפרון שחור לעינייה.

איך שראיתי את המראה הזה התחלתי להיכנס לחרדות.

איזה פחד.

היא הולכת למסיבה, ועוד בפיתוח, ויהיו שם גם חברה' מי"א.

חברה' מי"א?

זה שבר אותי.

שאיזה ילד בן 16 חרמן יניח את טלפיו המזוהמות על הדבר היפה, הטהור והתמים הזה שנקרא אחותי הקטנה?!

אין סיכוי.

אני זוכרת את עצמי בת 15. בדיוק הגיל שבו הכל התחיל להסתובב. הגיל שבו התחילו כל החולות הרעות- הסיגריות, הג'וינטים, הבאנגים, האלכוהול, הבנים, דימוי הגוף הירוד, הפרעות האכילה. פתאום חשופים להכל.

ומה בכלל ידעתי כשהייתי בת 15?

מה בכלל אני יודעת עכשיו.

אין ספק שעשיתי דברים שעד היום השאירו בי את חותמם.

אין ספק שהתמימות שלי נהרסה מהר מדי.

אמנם זה לא בהכרח אומר שגם אצלה המצב יהיה ככה, אבל הפחד שהיא תסבול כמו שאני סבלתי בתקופה הזאת קשה מנשוא.

לא יכולה לסבול את המחשבה.

אני זוכרת שהייתי בת 16, וההורים שלי טסו לאיזה שבוע והשאירו איתנו איזה בייביסטר בת 18. לזו היה ידיד בצבא, והיא החליטה שהיא מסדרת לי אותו.

אני זוכרת את עצמי בת 16, מתלהבת מהגולף השחורה שלו, אך לא מהמראה שלו.

כל העניין זכור לי די במעורפל, אני אפילו לא זוכרת את שמו.

הדבר היחיד שאני זוכרת זה את הקיטבג הירוק הריק ההוא בחדר שלו.

אני זוכרת את סוף הפגישה, ואותו מנסה לטפס עליי ולנשק אותי ואותי לא רוצה את הסיטואציה.

ואיך בכלל ילדה בת 16 מסכנה אמורה להתמודד עם איזה חייל חרמן שמטפס עליה ומנסה לגעת בה?

שלא תטעו, זה לא שנאנסתי או משהו. סתם סיטואציה יחסית נורמלית. לא כזו שונה מהדברים שאני חווה עם בנים היום. רק שהיום, אני יודעת לזהות מתי זה טוב לי ומתי לא. אני יודעת מתי לקום וללכת כשלא בא לי ומתי להישאר כשבא לי.

וגם, לא בהכרח תמיד עושה את ההחלטות הכי נכונות.

אני פוחדת שגם היא תיקלע לאותו מצב.

שאיזה ילד בן 17 שבעצמו לא יודע כלום מהחיים שלו, יתחיל לטפס עליה והיא לא תדע לעצור ולהגיד את ה"לא" הזה.

בין אם מפחד, מאי-נעימות, או אפילו ממחשבה רגעית שזה מה שהיא באמת רוצה.

עזרתי לה להתארגן וליוויתי אותה החוצה ובדרך התחלתי לעשות לה שיחה.

אמרתי לה שכשאני הייתי בגיל שלה הייתי מטומטת ועשיתי כל מיני דברים מפגרים, כי הייתי נורא קלה להשפעה. היא אמרה שהיא לא כזו קלה להשפעה, ושהיא מנפנפת את רוב הבנים במסיבות כי הם ערסים מכוערים.

אמרתי לה שדווקא אלו שנראים טוב הם המסוכנים ושמהם הכי כדאי להיזהר.

ושאם היא לא בטוחה במשהו או שיש לה איזה סיטואציה, שתדבר איתי כי אמא ואבא לא יודעים כלום, אני יודעת מה יש שם.

לפני כמה חודשים ניסיתי את הגישה של "אל תשתי", "אל תתני לאף אחד לגעת בך עד שאת שומעת 'אני אוהב אותך' " וכו'..

אבל זה לא חילחל וזה גם סתם מעצבן.

מה גם שלא משנה מה אני אגיד לה בבית, היא עדיין תהיה חשופה לזה בחוץ.

כנראה שאני לא יכולה להגן עליה מהפגיעות האלה.

כנראה שלא אוכל למנוע ממנה להתאהב בחתיך של השכבה שישחק איתה משחקים וישבור לה את הלב.

כנראה שלא אוכל למנוע ממנה בחורים שירצו ממנה רק סקס והיא תרצה מהם יותר.

כנראה שאני לא אוכל להעיף את מיליוני התיכוניסטים שינסו למזמז אותה במסיבות.

אבל אני כן יכולה לתת לה את ההרגשה שאני שם, שאני מבינה, ושאם משהו קורה לה או שהיא לא בטוחה במשהו, היא תמיד יכולה לבוא ולדבר איתי.

או גם אחרי שקורית סיטואציה כלשהי, היא יכולה לבוא ולספר ולהתייעץ.

אני מקווה שהמסר הועבר כראוי, כי הכי חשוב לי, שהיא לא תהיה לבד בעולם הקשה הזה.

שלא משנה מה יקרה לה בחוץ, היא תחזור הבייתה ויהיה לה בפני מי לשפוך את הלב.

הגיע הרכב לקחת אותה, נתתי לה חיבוק והיא הבטיחה שאם היא תצטרך משהו היא תתקשר אליי.

אמרתי לה שתהנה ושהיא תמיד יכולה לפנות אליי.

מקווה שזה באמת עזר למשהו.

חג שני שמח לכולם..