שִׁירַת הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה

אַנָּה אַכמַטובה

בֶּחָזֶה צְמַרְמֹרֶת,  אֵין עֵזֶר.

אַךְ קַלּוּ צְעָדַי כְּתָמִיד.

עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית לָבַשְׁתִּי

הַכְּסָיָה שֶׁל הַיָּד הַיְמָנִית.

רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יָדַעְתִּי,

אַךְ נִדְמֶה: מִסְפָּרָן כֹּה רָב...

בֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ הָרוּחַ

הִתְחַנֵּן: נָמוּתָה יַחְדָּו.

הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ.

הַגּוֹרָל הָרַע, הֲפַכְפָּךְ.

– חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,

גַּם אוֹתִי... אָמוּתָה אִתָּךְ...

זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ.

אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי.

בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי

אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.