כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פילוסופוס אנליסיס

    פילוסופיה שימושית, ספרות ושירה עם נגיעות אקטואליות.

    הכלה המיואשת

    4 תגובות   יום שני, 25/4/11, 05:20

    הכלה המיואשת

    נזעקתי, והזדעקתי. קרובת משפחה שלי אישה יקרה ויפה. גרושה ואסרטיבית אינה מוצאת בעל, למרות שהיא מחפשת כזה בנרות. תהיתי יחד איתה, האם פסו כל הגברברים בעולם, או אם תרצו החיטאיירים ביקום. יש להבהיר שהיא לא הגיעה רק עכשיו לפרקה, אלא עברו שנים הרבה והיא כבר רצה לארבעים וחמש. התבוננתי בה נחרצות, וחשבתי בליבי שאילו הייתי קרוב לגילה נופל הייתי שדוד בין שדיה. אבל אני רחוק ממחוז חפצה, ולא אני הוא האיש שישכון בין אשכולותיה. חיפוש הבעל הפוטנציאלי הפך בעבורה אובססיה מטפיסית , כל כולה נתונה בפגישות זוגיות רוחשת, שוצפת, תפילות משחררת, ומצפה לאיש אותו היא חושבת. הרי זו בקשה סבירה בייאוש הקיומי אותו כפתה על עצמה. כיצד יוצאים מן המבוך שאליו נקלעה, וכי רק גברבר אחד בסביבה. מובן הדבר ואף מתבקש כי החלה לרדות בדרישותיה, וירדה כמעט לרף תחתון, שמשם אמנם אי אפשר לצפות בשקיעה. אבל בהחלט אפשר להריח אדמה. אפילו עלה בדעתה לכפות עצמה על משפחה, ולפרק אותה לתועלתה. ליטול משם את מושאה ולהותיר את השאר חסרי אונים. אבל גם זה לא צלח בידה. אטמה את אוזניה אשת חיל ורימתה בקלפיה. לא בחנה ולא בדקה את המתדפק על דלתה, אבל גם אז ברחו מיטב הקשישים שבנו במו ידם את שארית לחמם, והיא כמובן לא הוזמנה לארוחה. כך חלפו ביעף ימים ארוכים ומרפא אין. לא שותים עדיין לחיים וכוסות לא שוברים בעצלתיים.  

     

    ישבתי מולה דומם, הרי איני מבין דבר בזוגיות כי רווק אנוכי. אמנם פה ושם חייתי תקופות קצרות עם נערות צעירות, ואפילו עם אחת שתפסה אותי קצר. אבל חוץ מזה לא איש בשורות הייתי לקרובתי. מידי פעם הייתי מתבונן בכוס הקפה הריקה , אולי אוכל לקרוא לה משם מאמר או שניים, אבל אני שתיתי ממנה לחיים, ולה לא יעזור הדבר כלל.  הדלקתי נובלס שאפתי עשן כבד ושחררתיו בסילון מסתלסל. כמובן שזה לא עזר אפילו החריף את המצב, היא השתעלה ופתחה חלון שהחדיר קור עז לתוך הבית. הצעתי שאולי היא תשתה קפה ואני אנסה לקרוא לה בזה, כי לא נותר הרבה. אבל היא אהבה תה ובכלל לא קפה. רק היה חסר לי שעוד אמצא בשרידי הקופאין בשורה מקפיאה ואז אוכל לשכוח ממנה לעד. רק רגע, אני יודע פילוסופיה הבזיק רעיון במוחי. אמנם לא כל כך הבנתי בשביל מה למדתי פילוסופיה, אבל אולי אעשה בזה שימוש לגביה. כי שניהם נראו לי זקוקים לניעור מסיבי. איך אתחיל ומה אומר, אולי המשתה של אפלטון הרי שם מדובר על אהבה, ואולי משהו על אפרודיטה, ואיש בן חיל- שפע בן תחבולה. אבל היאך ? היוונים האלה ידעו לאהוב לחשוק ולשקוק איש לרעהו, וכאן אנו דנים רק במשחק המקדים. אולי נדון במערה של אפלטון שם הכול אינטימי וחשוך, רק אור הלפיד מאיר ומדליק. אבל שם קשורים בנחושתיים, ואין דרך עקלתיים. שאלתי אותה למערה והאם היא מכירה. היא אמרה שזה נפלא ומיד כיוונתי לקו המחולק, אבל היא לא ידעה שזה קיים. בכלל מה כל כך נפלא במערה אם אין ביד את הקו המחולק. חשבתי על ניטשה, אבל הוא עסוק עם אחותו, וזה לא התאים לנו לחקור. בכל זאת ניסיתי בפעם האחרונה אולי שופנהאואר, אבל האחרון לא אהב נשים במיוחד ונייד אותן למטבח. לפתע הפך הייאוש הקיומי שלה לנחלתי. רגע לפני שכיוונתי לצאת נדלקתי על רעיון חדשני שלא נוסה מעולם. ראי אמרתי, אני בונה לך חמש מסננות מכמה פילוסופים נכבדים. נלך אחת אחת והיכן שתיפלי מהמסננת, שם הבעיה שלך . היא התבוננה בי חמורת סבר, חששתי לשלמותי.

    מה זה אפול? – שאלה במנוד ראש.

    העניין כך, עוברים מסננת ראשונה ואם את גדולה עליה או שווה לה, את לא נופלת מתוכה וממשיכה.

    פרש הסבר ונמק. – פקדה.

    נניח שמסננת X מכשילה אותך, רוצה לומר שאת לא עוברת אותה. החורים במסננת גדולים עליך, ואז את נופלת. אם לדוגמא אנו דנים בראיית הסתכלות ואת אינך מסתכלת נכון בדברים, אזי החורים במסננת גדולים עליך. לחילופין אם ההסתכלות שלך בדברים היא נכונה  את ממשיכה.

    מי יחליט אם אני מסתכלת נכון, אתה ?שאלה.

    את, רק את. זה מסע אל האני והעצמי שלך. את לבד בייבי. – עניתי.

    ידעתי שאני מסתכנת כאן, אבל אני מוכנה. רשאי לנוע. – פקדה.

    התחלתי בקו המחולק של אפלטון, המשכתי במשמעות החיים של אסא כשר. האותנטי בהשראת היידגר, הרצון לעוצמה של ניטשה. ואחרון חביב שופנהאואר.


    ראיית הסתכלות

    צייר לך קו. חלק אותו לשני קטעים לא שווים. ושוב חלק כל קטע מהשניים באותו יחס בו חילקנו את הקו השלם. כנגד ארבעה קטעים קבל ארבעה מצבים: החלק התחתון דימוי הוא. הבא אחריו אמונה. השלישי במניין מחשבה, והרביעי מושכל.

    הקו המחולק של אפלטון מבדיל בין ידיעה לסברה, בדרך מדעית על פי כללים ברורים: ברור, מאובחן, ובדוק. הקו המחולק משמש גם מדיד תקני שאיתו אנו יכולים למדוד ולשקול כל ידיעה. הקלות הבלתי נסבלת של השימוש במילה ידיעה, מעוררת מיד חשד כי מה שבידי האדם בדרך כלל אינה ידיעה מאובחנת. במקרה הטוב זהו הימור, ובמקרה הגרוע ניחוש פרוע. אבל ידיעה היא לא. המדיד של אפלטון , אותו קו מחולק משמש לבדיקה המידע אשר ברשות האדם. אם האדם רואה צפרדע, אזי הוא מבחין שזו צפרדע. על פי אמות מידה ששמורות עימו. המגע הראשוני הזה אינו נותן ידיעה מאובחנת, אלא סברה מקובלת. הסברה הנזכרת מתאימה לאדם, כיוון שעניין הצפרדע המקפצת לרגע לא נוגע לו אישית לוחצת. אין כאן עניין לאבחן , ראיתי צפרדע והיא קיפצה לפני ונעלמה. העניין מקבל משמעות בו ברגע שהדבר נוגע לאדם. לא רק שנוגע אפילו מטריד אותו. ובנקודה הזו זקוק האדם ליותר מאשר סברה , הוא צריך ידיעה של ממש. מפגש החושים עם המציאות האובייקטיבית נותנת לו לאדם ידע על מה שקורה מסביב. לדוגמא : שמעתי על ארץ ששמה דרום אפריקה, אני יודע שבעבר הייתה שם הפרדה גזעית. עוד אני יודע , שרוב התושבים באותה מדינה כושים. כיצד אני יודע ? דרך שמועה , צפייה בטלוויזיה קריאה בעיתונים, עיון בגלובוס ועוד. אבל האם אני בטוח שיש ארץ כזו. היינו אם ניקח את המדיד של אפלטון, יראה האדם כמגשש באפילה. האדם לא יודע בוודאות דבר-מה. הוא שמע ,אולי קרא בספרים. אבל בהחלט לא בטוח שהוא יודע. קרוב לוודאי שבמקרה דנן הוא סובר. זו אינה ידיעה לפי המדיד של אפלטון. זו סברה. מעולם הרי לא ביקרתי שם. מעולם לא שוחחתי עם אנשים שגרים שם. אינני יודע איך הם נראים, מה הם אוכלים וכיצד הם חיים. לא חוויתי את החוויות שלהם, לא אכלתי איתם ואפילו לא דנתי איתם באיזה עניין. מבחינתם הם אינם מכירים אותי ואני איני מכיר אותם. אני לגביהם לא קיים, והם לגבי אינם קיימים. ראיית ההסתכלות שלי אינה נפעלת במקרה הזה אלא סבילה. ובמדיד של אפלטון כל עניין הידיעה לכאורה נמצא בחלק של הדימוי.  אם ישים אדם ליבו לכך יראה כי הידיעה שבידו, אינה מכילה תוכן מחשבתי או מושכל. אלא תכנים מעומעמים של סברות, שאין בידם לתת לו ידיעה. מכאן יוצא שבידיו אין ידיעה מאובחנת כלל. דווקא דרך ההתבוננות על הידיעה שיש לאדם ברשותו , יכול האדם להגיע למסקנה כי הוא אינו יודע דבר. מעין פרדוכס מוקשה על הידיעה . יש לי ידיעה אבל אינני יודע דבר עליה. לדעת את הידיעה, זו תחילת האבחנה שהאדם עושה על הידיעה, המסתכל נכונה בראייה ברורה יבחין כי אינו יודע דבר, למרות שבתחילה סבר כי ברשותו ידיעה. לדעת את הידיעה הוא הדבר המוביל להסתכלות נכונה, לא לקבל את הידיעה כמובן אלא לבדוק את התולדה שלה. ההבחנה שאפלטון עושה במושכל דומה מאוד למהלך עניינים שעושה מלטש יהלומים כאשר הוא ניגש למלאכתו. תחילה יסתכל אותו מלטש על היהלום הגולמי, ילמד אותו. כאסטרטג טוב יבדוק אותו מכל צדדיו, ויאבחן דרך גישה לדעת אותו. לדעה כיצד ילטש אותו, ליהלום מעובד משובח. רק לאחר מכן ייגש לעבודתו. ראיית ההסתכלות הזו נותנת לנו ידיעה מאובחנת , ברורה, ובדוקה. בחלק המושכל של ההסתכלות שלנו אינה תלויה בדבר מלבד השכל עצמו. היא אינה ראייה אוטומטית הנובעת מהעין, אלא ראייה שכלית טהורה שאני רואה בה את הדבר. צורה מושכלת אינה ניתנת לתיאור חזותי למרות שאפשר לעשות פרדיקטים. כשאדם חושב על צורה גיאומטרית טהורה כגון : משולש. מבחינתו זוהי הצורה הטהורה של המשולש. אפשר לדמות דבר הדומה למשולש במציאות, אבל את הצורה הטהורה אפשר לתפוס בראייה שכלית. הכלי המוביל אל המושכל היא המחשבה. אם בידי האדם  ידיעה לכאורה על דבר-מה והיא יכולה להיות בכל נושא. תהיה חובתו שלו ללטש אותה עד לקבלת ידיעה אוודנטית. תחילה יתבונן בה כחומר גולמי הנתון ביד היוצר, לאחר מכן ישתמש במחשבה כיצד לטפל בה ומאיזה כיוון לבחון אותה. בסיום אותה מחשבה ייגש כאסטרטג טוב ויאבחן אותה בוודאות. וזו בעצם ראיית ההסתכלות של האדם.


    משמעות החיים

    משמעות החיים יכולה לעלות לאדם נכחו בשלב מסוים במהלך חייו. כך טוען פרופסור אסא כשר בסיפרו "משמעות החיים". לאחר טובע את המושג "תמונת החיים" אם יורשה לי להשתמש בדוגמא זו. לצורך המחשה הוא מביא מתוך ויקרא רבה סיפור : מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי. בא והולך ומכריז : מי רוצה לקנות את סם החיים ? הביטו עליו הבריות בספקנות גדולה, וכי מי יכול להציע את סם החיים ? עד שבא לעיירה עכברא. קרוב לביתו של רבי ינאי שהיה "יושב ופושט בטרקלינו". יושב וקורא דברים, במקרא או בהלכה. וקובע את פשוטם אם פשוטו של המקרא, אם פשוטה של הלכה. שמע רבי ינאי את הרוכל מכריז : מי רוצה לקנות את סם החיים...

    אמר לו : מכור לי.

    ענה אותו הרוכל : לך אין צורך בזה.

    הטריח אותו רבי ינאי ובא אצלו אותו סוחר.

    הוציא ספר תהילים והראה לרבי ינאי את הפסוק : מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב...

    אמר לו רבי ינאי: ומה כתוב אחר כך ?

    ענה לו: נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפנו...

    שאלת משמעות החיים יכולה לעלות לאדם, בדיוק כפי שאותו רוכל הופיע בפתחו של רבי ינאי. האדם המתבונן בתמונת חייו יכול להגיע למסקנה כי לא כך רצה לראות את אותה תמונה. סם החיים במקרה הזה הוא ערך החיים, ולא כפי שניתן לטעות בכוונת הפסוק, כאילו כיוון לחיים ארוכים. הרוכל המציע את סם החיים מציע ערך לחייו, זאת אפשר להבין מתוך תשובתו לרבי ינאי. הרי אומר לו : לך אין צורך בזה... כוונתו שרבי ינאי עוסק כבר בערכים ולו אין צורך בהבהרת ערך החיים. מכאן יוצא שהסוחר יודע מה יש בידו וכי התכוון ברצינות כאשר דיבר על סם החיים. אחרת לא היה עונה לרבי ינאי כפי שענה. מה עוד, הרי מי שמוכר דבר-מה הרי ירצה לקוחות בכל מחיר. כאן מוותר הסוחר על המכירה כיוון שהמוצר שבידו אינו מתאים ללקוח כמו רבי ינאי. לכן מבקש ממנו רבי ינאי לקרוא את המשך הכתוב. אילו היה מתרצה מיד לקריאתו של רבי ינאי, הרי האחרון היה חושד כי אין בידי הסוחר מאומה, מלבד רצון לעשות כמה מעות מן הצד. אבל בתשובתו מוכיח הרוכל כי בידיו ידיעה, ידיעה אודות המוצר אשר הוא מנסה למכור. ממשיך רבי ינאי ומבקש ממנו לקרוא את המשך הפסוק : נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפנו...


    כאן כבר העניין ברור יותר. כאשר אידיאת הטוב לא לוקחת שבויים. מטרת הפסוק השני להבהיר כי רק הטוב יכול להביא את האדם, למציאת ערך בחייו. העניין היישומי כאן פשוט ונהיר. סור מרע ועשה טוב... אם תשאף לטוב, תהיה חייב ללכת בדרך הנכונה, סור מרע. רע לא ישכון עם הטוב, אין דבר מתהווה מניגודו בניגוד לעצמו. לאחר מכן בקש שלום ורודפנו. על האדם מוטלת החובה לבקש ולרדוף אחר השלום, אחר הטוב , אחר המושכל. הכוונה כאן פשוטה בתכלית. אם תבקש רק שלום, ייתכן ואף פעם לא תגיע לשלום, אבל אם תרדוף אותו ייתכן כי תשיג אותו. מדובר כאן על אקטיביזם בקש ורדוף. חשוב וקיים. ולא על סתם רעיון תיאורטי שעניינו מן השפה לחוץ. תמונת החיים העולה נוכח האדם מזמינה אותו לדיון מעמיק. בין אם הוא מרוצה מחייו, ובין אם הוא לא מרוצה מחייו. מכאן הרמז, שהאדם יכול לשנות את תמונת חייו, בתנאי שיבחר בטוב. מידי פעם עובר אמן ומתקן דברי אמנות שניזוקו כדי לשמר אותם. הוא לא האמן עצמו, אבל עליו מוטלת החובה לשמר את היצירה באופן הטוב ביותר. גם היצירות הטובות והשמורות ביותר זקוקות מידי פעם ליד מכוונת, מתקנת ובוחנת. היצירות הפחות שמורות, זקוקות לעבודה יותר רצינית. יש צורך להחזיר אותן לשלמות לפני שיתקלקלו. בשני המקרים חייב האדם לטפל בתמונת חייו. במקרה הראשון לשמר אותה, ולבחון את עצמו בראי ההיסטוריה. במקרה השני חובתו לתקן את המקולקל כדי להגיע לשלמות. גם במקרה של תמונת החיים האדם אינו האמן, אלא האמן המתקן. על פי המזדמן מגיע אדם למחוזות לא לו. למקומות שבהם לא רצה להיות אבל נתגלגל אליהם מתוך כורח מסוים. לכן אינו יכול לצייר מחדש את תמונת חייו, אבל יכול גם יכול לתקן את הדרוש תיקון, ולהחזיק את הנכון בתבניתו המקורית.  היישום של הדבר יכול בהחלט לבוא מתוך דבריו של הרוכל. בקש ורדוף. ההתבוננות הפסיבית לא נותנת לנו ידיעה, אבל לשחר ולרדוף את העניין, מאפשר לנו, כמו לאותו אמן מתקן, לתקן את היצירה שלנו. תמונת החיים.

    אאותינטוס.

    המתבונן בתמונת חייו רואה חזות שונה מכפי ששיער. לכן עלול הוא  למצוא  עצמו בשתי גישות קטגוריות מנוגדות. תומכות, לא אפקטיביות. הדואליות הזו יוצרת חממה מאיינת. קטגוריה ראשונה זו ההכחשה. הקטגוריה השנייה זה אימוץ הדמות המשתקפת מתמונת חייו. ההכחשה זו פעולה סבילה של רמייה עצמית, האדם מתכחש לדמות הניבטת מתמונת חייו ובורח מן המחשבה על אפשרות של שינוי. הוא אינו עושה דבר מלבד פעולת ההכחשה שהיא פסיבית ונסוגה. הסיטואציה נשארת כפי שהיא ללא שינוי. לעומתה פעולת האימוץ אינה מתכחשת לדמות אלא ההיפך, היא מאמצת אותה. האדם מאמץ את הדמות המשתקפת מתמונת חייו ופועל בהתאם לאותה דמות המוכרת לו  . שתי הקטגוריות תומכות באדם  ומונעות ממנו לערוך כל שינוי. הגישה הדואלית הזו מאפשרת לו להתקיים באותן מסגרות חיים כקודם ללא כל שינוי מתבקש. ייתכן כי המצב הקיים טוב לו , ואין הוא רואה טעם בשיפור. הוא אינו מחפש את המושא הטוטאלי אלא רק אפיסטמולוגיה חיונית. מכאן יוצא שאדם זה אינו אותנטי, אלא מייצג דמות נרכשת או מאומצת תחת דמותו שלו. לפיכך בהתבוננות בתמונת החיים חייבים לעמוד על השאלה הבסיסית , האם האדם אותנטי?   האם הוא פועל כשלעצמו או שהוא מייצג מישהו אחר. מכאן יוצא שתחילה צריך הוא  להיות עצמו.  כך שכל פעולותיו ינבעו מרצונותיו שלו, ולא של החברה בה הוא מתקיים, והיא אשר מכריעה אותו לצרכיה.  כי כך נוצר האדם הלא אותנטי אשר פועל בניגוד לעצמו רק למען החברה בה הוא חי. האדם האותנטי יוכל לשנות ולתקן את הטעון תיקון. בניגוד לאדם שאינו אותנטי שלא יוכל לעשות מאומה. כי הרי זה לא הוא הנשקף מתמונת חייו. האדם הלא אותנטי הנשקף מתמונת חייו מחפש צידוק מוסרי למעשיו, לאותם מעשים אשר אינו רוצה לעשות אבל עושם מתוך הכרעה חברתית. ולא מתוך רצונו שלו. אותם צידוקים מוסריים הם בעצם עמעום מוחלט שאדם משית על עצמו למען טשטוש ערכיו האמיתיים והאותנטיים. כך אנו מקבלים אדם לא אותנטי הפועל תחת מסווה של ערכים מוסריים כביכול, ועל כל טעות שהוא יעשה  יהיה לו צידוק כגון: לא ידעתי, לא ראיתי, רימו אותי, אני בכלל לא אשם ועוד. למען האמת זה נכון, כמה שישמע הדבר אירוני זה באמת נכון, הוא לא ידע, רימו אותו, הוליכו אותו שולל. מכיוון שזה לא הוא, זה האדם הלא אותנטי המשתקף מתוך תמונת חייו, אילו היה זה הוא, הרי לא הייתה מצליחה החברה או השונה להתל בו. אם בכל זאת, זה היה קורה אזי  לא יכול היה לטעון לרמייה. אבל מי שמוליך שולל במקרה דנן הוא האדם עצמו, הוא מוליך עצמו שולל במטרה לחפש צידוקים מוסריים לפעולות הנוגדות את הווייתו.
    אחת מנקודת המפתח להבנת העניין טמון  בתוך החברה בה חי האדם. מחד הוא בוחר את החברה שאיתה הוא רוצה להתרועע , מאידך גיסא הוא כופה על עצמו חברה מעצם היות האדם חברתי. אבל החברה הנקבעת על ידי  האדם הלא אותנטי היא טעות. כיוון שהיא חברה שאינה מתאימה לאדם האותנטי, אלא למשתקף מתמונת חייו . כמו שאמרנו מה שנשקף מתמונת חייו הוא הלא אותנטי. כפי שאנו רואים פה יש חשיבות מכרעת לאותנטיות של האדם, כיוון שבלעדיה לא ייתכנו פעולות הבדיקה והחשיבה, הערך והשינוי. את הלא אותנטי אי אפשר לשנות, או לשדרג. כיוון שזה לא הדבר. אבל מה שכן אפשר לשנות זה את האדם האותנטי, אותו יש להאיר תחת הפנס ובו יש לטפל. למען האמת העניין נראה מסובך בראייה ראשונה, אולם כל זאת אפשרי, ופשוט בתכלית. אנו מדברים על מנגנון פשוט, עירום, לא מנוכר ואמיתי. האדם האותנטי הוא הדמות העירומה, המשתקפת לנו מן הראי, היא הדמות הפגומה, החסרה הנכה, ואפילו המכוערת אבל האותנטית. לאחר השלמת הקבלה, הדרך לשינוי קלה ביותר. מכאן והילך השכל משמש לו מוחלט.  במידה ואינו אוהב לרקוד סמבה.  הוא  לא יעשה זאת  כיוון שהחברה שלו מצפה ממנו לעשות זאת.  במידה והאדם מעדיף את הטיולים על פני נסיעות , הוא  לא ייסע רק בגלל שהחברה מצפה ממנו לעשות כך. הוא ממיר את רצונות החברה ברצונו שלו, ותוך כדי כך משלים את הפאזל האותנטי שלו. בשלב זה אולי אפילו יגיע למסקנה מרחיקת לכת כגון החלפת החברה, זה באמת מה שהוא צריך לעשות להחליף סביבה. כי הסביבה שלו היא סביבת האדם הלא אותנטי שנבנה לתוכה מתוך לחץ חברתי, אולם עתה האדם האותנטי לא מתאים לאותה חברה כי הדחק החברתי לא משפיע עליו. חירותו האישית היא התכלית עתה, ולא צפיות  החברה בה הוא חי.

    הפיתוי לעצמה.

     

    שני אלים חילקו בניהם את המקדש בדלפוי. האל האפולוני והאל הדיוניסי. האל האפולוני הוא אל התבונה, האל הדיוניסי הוא היצר הברברי.

    ניטשה התאהב ביוונים, הוא חקר את  הפילוסופיה שלהם  בעיקר את הקדם סוקרטים. שלפי טענתו היו יותר יצריים, אינטואטיבים, וזרקו לחלל כל מה שעלה להם בראש.  את סוקרטס הוא לא אהב. הוא התנגד לתבונה הטוטאלית שלו. כך הוא אומר עליו – מזה רעב, מחטט ומפשפש בעתיקות. לא יוותר עד שיגיע לעתיק שבעתיקות... החיפוש אחר הידיעה של סוקרטס מעלה את חמתו של ניטשה. מוסיף ואומר עליו – האופטימיות שלו תהפוך בראי ההיסטוריה לפסימיות מחרידה... אבל את חוסנו הפסיכולוגי  העריץ. ניטשה ראה לפניו שני כוחות מנוגדים, התבונה והיצר. תחילה צידד ביצר וסבר כי האדם היצרי שסוחר ביצריו הוא יותר אותנטי, לעומת התבוני. אבל עם הזמן הבין שללא התבונה יתקשה היצר ליצור אינטראקציה אנושית. השילוב בין התבונה ליצר, יכולה ליצור את האדם המתגבר. דרך התבונה יתגבר האדם על היצר וירסן אותו, שלא יצא מכלל שליטה. התבונה מצידה תעניק רוחב פס גדול יותר ליצר. מנגנון הבלימה וההאצה הזה יצר דינאמיקה חזקה יותר, ומשמעותית לאדם.  מתוך כך נוצר מנגנון הסובלימציה , העידון. מנגנון זה יוצר את תהליך הסינתזה ומשיל מתוכו את האדם העליון. האליטיסט בעל יכולת הבעה גבוהה ורמת שליטה גדולה. בעצם  במילים אחרות לא כולם יכולים להפעיל את המנגנון המסנתז  רק האליטיסטים מסוגלים להפעיל אותו. עוד דבר חשוב שיוצא מהפתיינות לעוצמה זה הבלנס, האיזון. אני יכול לשלוט בגובה הלהבות ויותר מכך, אני יכול לכוונם כראוי. זו איננה רק שליטה אלא גם כיוון  ואיזון. ההכרה שלי את עצמי , הזיהוי העצמי. הסתכלות הראייה שלי היא הפתיינות לעוצמה. בנקודה הזו מזהה האדם דרך תבונתו את היצר, ותוך כדי כך הוא יכול ליצר את תהליך הסובלימציה. את הסנתוז בין התבונה ליצר. ליצור את הבלנס, האיזון הנכון ולמדוד את עצמו בכלים משמעותיים , ובמרחב גדול יותר. גודל המרחב נותן לו לאדם את היכולת להגיע לתכלית ברורה יותר, בהירה יותר. בעצם לבקש ולקבל את מה שהוא רוצה , כיוון שהוא בא עם טיעון מוצק. אני לא יכול לשכנע בכוח ובכזב, אני לא יכול לשכנע בהגיון קר ומנוכר. אבל אני יכול ליצור מנגנון שבו הכוח שלי יחד עם ההיגיון יצרו מאזן אימה. זה בעצם מה שעומד מאחורי מוצקות הטיעון, מאזן האימה. מתוך כך אני יודע מה אני רוצה בדיוק. אם אני יודע אזי אני יודע גם לבקש, לעמוד על עקרונותיי . המסע של ניטשה אל האני והעצמי מורכב , אם כי מודגש ומוקפד. האני העליון של ניטשה זה הישות האפריורית שדרכה אני יכול להניח את יסודות הוויתי. זרתוסטרא נפרד מתלמידיו, ומבקש מהם להיפרד מעליו ולשכוח אותו. איש איש לדרכו. למסע אל העצמי והאני של כל אחד ואחד.  במאמרו זה אפשר לראות את התפרצות היצר הברברי הדיוניסי. הוא מסלק את תלמידיו מעל פניו ומבקש מהם שלא יחפשו אותו. כאן בעצם מתחיל המסע אל עצמי של כל אחד ואחד. אם ישים אדם ליבו לכך כי היצר המתפרץ מחפש לעצמו את התבונה. למען אותה סובלימציה שבעבורה חתר. רק דרך התבונה יכול האדם לערוך מסע אל תוך עצמו. אבל היצר הוא תהליך הכרחי ראשוני. ההכרח נובע מהתפרצות , מברבריות. אבל ההמשך מחויב לתבונה. האכזריות בה הוא משלח את תלמידיו מוכיחה בעליל כי אינו רוצה דרך חזרה, זרתוסטרה לא רוצה להביע חרטה בשל המעשה הזה ויותר מכך, אינו רוצה שתלמידיו יחזרו חזרה אליו. לכן הוא שורף את הגשר כדי שלא תתאפשר דרך חזרה. מנגנון הסובלימציה מבקש תחילה את היצר מהסיבה הפשוטה שהתבונה תוכל לעדן את היצר. אילו היה קורה לתבונה תחילה אזי מה תפקידו של היצר היה ? לחתור תחת התבונה ? זוהי נקודה אקוטית שיש לשים לב לכך. עוד דבר, סימוכין לכך אפשר למצוא בכך שתחילה סגד לאל הדיוניסי ורק לאחר מכן לאל האפולוני. מכאן יוצא , שתהליך הסובלימציה מסנתז בין היצר לתבונה, ולא בין התבונה ליצר. זהו הסדר הכרונולוגי. וזה התנאי לסנתוז. המסע אל האני והעצמי חייב להיערך לבד, אין כאן אפשרות להדרכה ולקיצורי דרך. האדם אינו יכול להיעזר באיש מלמד עצמו, וזה כל העניין כך הוא יכול להגיע לאני שלו. זהו מסע סיזיפי  עם משתתף אחד ששורד אותו לבדו. עם כל החסרונות והמגרעות, הכשלים וההצלחות זה האני שלי. אגב, הפרס אינו למנצח שהגיע הכי מהר , הפרס הוא לאדם ששרד כול הדרך לבדו , ואפילו נכשל כאן ושם בעניין זה או אחר. אבל במקרו הגיע לסוף המסלול לבדו.  זו ההצלחה וכך היא נמדדת.


    הדרך אל האושר.                    

    המילה אושר הינה מילה השגורה בפי כולנו, כי כולנו מדברים על אושר ורוצים להיות מאושרים. אבל אם ישים ליבו האדם לכך שהפער בין המילה שאנו משתמשים בה ולבין הבנתה  דומה לפער בין רצוננו לאושר ולבין אי השגתו. אושר אינו ניתן להגדרה כיוון שאינו אובייקט. אושר הוא חוויה או רצייה שיכולה להיות מסופקת, או נחווית לפרק זמן קצוב ולאחר היא נותרת רק בזיכרון. אושר אינו  סטאטוס קבוע, היות ומעצם הווייתו אין הוא יכול להיות קבוע. זה מרמז על כך שהאדם אינו יכול להיות מאושר תמיד, נובע ממה שנאמר קודם. בכל זאת אנשים מחפשים את האושר , שואפים אליו. כל מלאכתם העצומה היא לכמה דקות של אושר, שעות או ימים. לכאורה נראה הדבר תמוה , מדוע ירדפו איש או אישה אחר האושר כל חייהם , מה המניע או המוטיב שדוחף את האדם לכך ?

    המניע או המוטיב היא הדרך, החיפוש עצמו. העבודה הסיזיפית לה נצרך האדם היא סיבת הסיבות. אלבר קאמי מדבר על המיתוס של סיזיפוס. לפי דבריו גם סיזיפוס מאושר , למרות שעבודתו כביכול חסרת תכלית. יוצא שבהגיעו לפסגת ההר טרם תידרדר האבן חזרה, הוא מאושר בעמלו. אלבר קאמי עולה כאן על נקודה חשובה שציינו קודם, האושר הוא לטווח קצר, רגעי ובר חלוף. אבל הדרך אל האושר היא ארוכה ומתישה, והתקווה לזכות בהארה.  מניעה את האנושות ללכת את הדרך הקשה להשגתו, מבלי לחשוב פעמיים. אולם אם נחשוב על המושג אושר, נגיע מהר מאוד למסקנה שהוא פיקציה, אין לו ממשות. אין לו ניגוד או היפוך. אם כך הדבר אין הוא מתהווה מדבר מה אחר, הוא אינו אובייקט ואינו שווה . לא שלם הנמדד על מספר חלקיו, ואין לו ריבוי ומושאו טוטאלי. מסקנה מהירה מרמזת על כך שאולי אינו קיים כלל מלבד קיומו בראשו של הסובייקט. שופנהאואר מדבר על הגאונות ומגדירה : "הגאונות מושיטה לנו את ראי הקסמים שבו אנו רואים את כל העיקרי ובעל המשמעות, כשהוא מגובש ומונח במקום האור הבהיר ביותר, כשכל המקרי והזר מסונן ונפלט מחוצה לו". מצד שני גם בכליו של הגאון אין אנו רואים את האושר כאובייקט, היכול להיות משויך לסובייקט, מכאן יוצא שאולי האושר אינו קיים בעולם היש. לעיתים אנו חושבים את האושר, כעין דבר מה מסוים, ועושים לו כל מיני פרדיקטים. לדוגמא: אנו חושבים כי אם נהיה עשירים או גאונים נהיה מאושרים, אולם דא עקא תיאוריה זו נופלת מהר מאוד, נוכח העובדה כי רבים וטובים הם עשירים וגאונים, אבל אין הם מאושרים. דוגמאות לעניין לא חסרות : כמו למשל מוצארט. שהיה גאון יוצר ויצירותיו הן בנות אלמוות. קהל גדול ורב נהנה עד היום מנשואי פיגארו. מתפעם מיופייה ומתוכן גאוניותה של היצירה. מוצארט שחי עד גיל שלושים ושש  היה גאון, יוצר שיצירותיו הן בנות אלמוות. מוצארט לא היה מאושר, כמו כולנו אני מניח שחיפש את האושר, אבל כמו כולנו הוא לא מצאו . הוא חי חיים קצרים, מת צעיר מדי וגם חייו הקצרים היו טרגדיה בפני עצמה. מות אימו הפתאומי בריאותו הרופפת ומותו חסר כל, מהווים ראייה מוצקה לכך שמאושר הוא לא היה. אגב, תמונה שלו שהתפרסמה לאחרונה מציגה אדם מסואב ושמן, מבוגר הרבה יותר מגילו האמיתי, בניגוד לתמונת הנער שאנו מורגלים לראות. כפי שאנו רואים מושא אושרנו אינו ערובה לאושרנו. גם האדם העשיר רחוק מלהיות מאושר, הוא יותר מודאג אמנם, אבל מאושר לא ולא. כפי שאנו רואים אין הפירוטכניקה  מבטיחה לנו את אושרנו. זאת למרות שהיינו מוכנים להישבע לכשנהיה עשירים ומפורסמים ניגע באושר. מכאן יוצא שהפער בין רמת הצפיות למושג בפועל הוא גדול ומורכב , דברים משתנים, הרגלים חדשים צצים תחת הישנים, הדינאמיקה של החיים משנה אנשים אבל לא לכיוון האושר. המסקנה המתבקשת שאין אושר באמת , אנו מחפשים את המושא הטוטאלי למראית עין, אבל למעשה אנו יודעים שאין להשיגה. הרי אין אדם יכול להיות מאושר שאין לו כסף, אבל יש עשירים אומללים. אין אדם יכול להיות מאושר כשאין לו תהילה ופרסום, אבל יש רבים עם תהילה ופרסום שקופצים מגגות אל מותם. אם כך הדבר, והאושר אינו בר השגה, אז מדוע אנו מחפשים אותו ? השאלה הזו קצת מורכבת , וקצת לא ברורה. למרות שהיא הגיונית ואובייקטיבית. עצם החיפוש אחר האושר יש בו קסם מיוחד. אם יצא האדם למסע הרי הוא יודע כיצד למצוא את האושר, שאם לא כן כיצד יצא ? ואם הוא בדרך הנכונה אל  האושר אזי זו כבר התחלת האושר הנחווה. כיוון שהאושר לכשעצמו אינו בנמצא ,המשעול שבו הוא הולך לא מוביל לשום מקום, מלבד התקווה וזו לכשעצמה עושה אותנו מאושרים. בין אם נגיע למושא הטוטאלי ובין אם לא נגיע אליו.

     

    דרג את התוכן:

      פוסטים אחרונים

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/4/11 00:00:

      צטט: boby28 2011-04-26 20:51:54

      יפה. אז אפשר להגיד שזה עזר.

      כן...לשמחתי. 

        26/4/11 20:51:
      יפה. אז אפשר להגיד שזה עזר.
        25/4/11 23:33:

      צטט: boby28 2011-04-25 21:03:22

      קראתי עד הסוף ונהנתי. תודה. מה עם קרובת המשפחה שלך? היא הצליחה להגיע לתובנות חדשות שיוכלו לעזור לה?

       

      ראשית תודה לך,

      היא ויתרה על חתונה,

      התחברה קצת לאותנטי שבה, שינתה חברה,

      ומצאה בן זוג ללא חופה וקידושים,

      איגי

        25/4/11 21:03:
      קראתי עד הסוף ונהנתי. תודה. מה עם קרובת המשפחה שלך? היא הצליחה להגיע לתובנות חדשות שיוכלו לעזור לה?

      ארכיון

      פרופיל

      מולוקו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין