מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
0
מביימת את מותה
תמיד היה לה חוש מפותח לדרמה. אך כאשר אמי, המבקרת בארץ ונמצאת בין הקרנות לכימתרפיה, הורידה את זוג עגילי הזהב מאוזניה וענדה באוזניי, שמעתי באזני רוחי קול תיפוף המלווה את המעמד. שלא תהיינה אי הבנות: אני אוהבת אותה אהבת נפש. אני מלאת תודה למחווה ולרוח המסורת המשפחתית שהיא רומזת אליה (לא בצדק. בעלייתנו ארצה עזבנו כל מסורת משפחתית שהיא מאחור. היו אלה שנות השבעים, ולא היה ידוע אם מי מאתנו ידרוך על אדמת רוסיה שוב). אך לו הייתי מסוגלת, הייתי עוצרת אותה. למרות גודל המעמד. העגילים עדיין באוזניי.
כבדים יותר ממשקלם הפיסי. |
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא יודעת. זו החלטה שלה. היא משתעשעת בשליטה שיש לה בי. ניחא.
אין סיכוי שהיא תהיה בארץ
כדי שתהיו יחד כמה שיותר?
זה מעורר בי זכרונות של צמרמורת...
מיכל, אשתדל לזכור את דבריך החכמים.
טל, תודה. נראה לי שאתה מתמודד עם זה ביותר אלגנטיות ממני, אך הדשא של השכן וגו'.
הכל נכון. גם העובדה שבחרתי לחקור ספרות, בניסיון להבין את סוד הרושם שמלים מותירות בנו ולקרוא לו בשם.
אין ספק שאמי בוחרת לצייד את הפרק הנוכחי בחייה בדרמה.
האמת? הדברים מספיק כואבים גם ללא העצמה נוספת.
הוצאת לי את המלים מהפה. תודה.