כשהלב שלנו ריק מאהבה
ואין לנו את מי לאהוב
האדם הראשון שמחכה בתור
לאותה אהבה זה אנחנו
שנים שאנחנו מחכים בשקט מבלי להפריע
לקבל מעט מאותה אהבה שאנחנו נותנים לאחר
קצת, לא הרבה, זה כל מה שאנחנו מבקשים
מבט אוהב, מילה טובה, אולי אפילו חיבוק
אבל איך אוהבים מישהו שכל כך הרבה שנים לא אהבנו
ומי בכלל מכיר אותו הרי כלכך הרבה שנים לא נפגשנו
אז מסתבר שאנחנו לא אוהבים
אלא מחזירים אותו לסוף התור
מספרים לו שאולי יום אחד זה יקרה
אבל כרגע זה לא הזמן המתאים
כי יש לנו דברים יותר חשובים לעשות
כמו למצוא אהבה חדשה אנחנו מסבירים
למצוא את זה שיאהב אותנו שיחבק אותנו
ומה איתי? מי יאהב אותי? מתי יגיע תורי? הוא שואל בשקט
מבין שגם הפעם זה לא יקרה
כשנמצא את האדם שיאהב אותנו
זה יקרה
אנחנו שוב מבטיחים
הייתכן שהצורך הנואש שלנו לאהוב מישהו אחר
וגם אם הוא לא ממש אוהב אותנו
לא ממש מכבד אותנו, או נותן לנו
זה בעצם בריחה מלאהוב את עצמנו?
בדידות אמיתית
הינה בדידות הלב
ההכרה שאין לנו על מי לחשוב
אין לנו במי להתעסק
אין לנו על מי לכעוס
מעמידה אותנו אל מול עצמנו
כל החיים לימדו אותנו לעמוד מול האחר
לעמוד מול הורינו, מול מורינו, מול חברינו
מול הבוסים שלנו, מול ילדנו מול, ומול, ומול
אבל מעולם לא לימדו אותנו לעמוד מול עצמנו
אדם אל מול עצמו,
עד אשר לא יראה אותו
לא ידע מה טמון בו
ויברח מעצמו
אל ידי האחר
אשר גם הוא אינו הוא
כנראה שכשאין לנו את מי לאהוב
אנחנו נפגשים בפחד הגדול ביותר שלנו
והוא אנחנו
|