חמדנותם של אנשי הנדלן
על גבול כ'ס הוד השרון(מגדיאל) בקצה הרחוק של מגרש החניה לרכבת ישראל עומד לו עץ אקליפטוס ולו גזע עבה ומפוצל ,בן 102 שנה הוא העץ. שתלו אותו היהודים שברחו בזמן הפרעות ביפו 1926 באופן סרקסטי ניתן לומר החורש שניטה בא להעלות את ערך הנדלן העץ הוכר כעץ מוגן וכך התחיבו גם קברניטי רכבת ישראל ההתחיבות כללה תנאים של עד היכן תוכל לחתוך בשרשים(כיוון שמתחם התחנה בסוקולוב הוא במפלס נמוך יותר מהמפלס בו נטוע החורש. מכל החורש לפחות היתה איזו אמונה בציבור שהנה העץ הזה הנהדר בשפע ענפין ובצילו על שביל הטייסים העובר לצידו. והנה תמונת העץ ועליו המצהיבים וקליפתו המשילה עצמה ממנו לא כסימן להתחדשות אלא כציון רגעי הגסיסה האחרונים של סמל תרבות ונכס היסטורי. רק משום שעמד בדרכו של כביש המיועד לחבר את כביש 531 לר'ח סוקולוב כביש שעוקף בבירור את מגרש החניה של רכבת ישראל, שבכונת קברניטיה לקרות אותו בקומה נוספת כדי להיצמד לאותו מפלס של שארית היער שעוד נותר וגורלו להפוך לשטח נדלני יקר ערך בבעלות הוד השרון פלוס בעלות פרטית וככה ינגישו ויקישו נדלן בנדלן ובא לציון המלין(המילירדר במקרה זה)
ארכיון
:"השילוש הקדוש"
 זה היה אופנוע די כבד עם סירה ,אינני יודע מי היה נלהב יותר מהצעצוע החדש, אני או דודי, ובכל פעם שנזדמנתי לכפר מלל, הייתחי רץ ישר לאופנוע , ודני שידע שאני מגיע כבר היה במקום כשהוא מנקה , או משמן ,וגם משתף אותי בריטואטל הזה , ככה נוצר מעין משולש :האופנוע, דני ואנוכי,, דודי דודתי והאופנוע היו בכפר מלל ,לאחר שהתחתן עם ורדה דודתי בנו בית בחצר המשק, ואילו אני גרתי עם הורי בשכון חצרות הדר ב', בשולי כפר סבא ,ליד חורשת אקליפטוס שגבלה בכביש חיפה הישן, חוץ מכביש חיפה שהיה די סואן גם אז ,לא זכיתי לראות כבישים , ולמעשה השכונה שבה גרתי היתה חולות ושבילים, כולה היתה שניים וחצי רחובות, כשחצי הרחוב שפונה דרומה היה מוביל לגבעה שמאחוריה שדה, שפעם היו מגדלים בו בוטנים , פעם היו מגדליםתפוחי אדמה, ופעם היה משמש למשחק כדורגל לחבורת ילדים עם כדור אחד שתמיד היה חסר בו אויר,, מימין היתה המכולת של קולין, שנהוחצי או שנתיים יותר מאוחר, כשאחי גיורא היה כבן ארבע , היה חובב מושבע של סוכריות, ובאותם זמנים נהגנו לרשום, עד שאמי החליטה לעשות לזה סוף, ואמרה לקולין בעל המכולת, מהיום והלאה אתה נותן לילד סוכריות רק עם פתק ממנ י, למחרת אחי כבר היה בפתח החנות של קולין, וההוא עשה כדברי אמי, ואמר לאחי רק עם פתק,,אחי לא חשב הרבה ,יצא החוצה מהמכולת , הרים ניר עטיפה של מסטיק, ואמר בבטחון הנה הבאתי לך פתק, קולין שהמחווה הזאת מאוד מצאה חן בעיניו , נתן לו שלל סוכריות על חשבון הבית, אבל נחזור לסיפורנו,באותם ימים כשהאידיאל של האופנוןע התרחק מעט, בקורי המשפחה בכפר מלל היו פחות דחופים, התגבש לי רעיון לצרף צלע רביעת למשולש הזה, שמתי עין על ילדה בת ארבע,שגרה ברחוב שבו גרנו(רחוב השומר), כל מה שהיה עלי לעשות זה לשכנעה לבוא אתי לכפר מלל, לפגישה הג ור לית עם האופנוע, שכיניתי אותו דוגדוג על שום הרעש שהיה משמיע כשהמנוע החל לפעול,ואז חיכיתי כמה ימים עד שהרגשתי שהיום שבא עלינו לטובה, הוא ההזדמנות הברוכה, ולשכנע את הילדה לראות אופנוע עם סירה ואולי לרכב עליו , היה באותם הימים כמו לשכנע ילד שלא ראה סרט מימיו , לצפות באלמנט החמישי,ההתחלה נראתה מבטיחה, הלכנו בשביל המוביל לכביש חיפה, שם אחזנו יד ביד, והתחלנו לרוץ בזיגזגים על הכביש,למזלנו, או לדאבוננו, תלוי מאיזה גיל בוחנים את הסוגיה, אמי שהיתה אמא פולניה למהדרין,הפנימה תוך זמן קצר יחסית שהזאטוט שלה נעלם , וכשהיא מעבירה במוחה את התסריטים הגרועים ביותר ,היא עולה על הגבעה, עם השדה שמשתפל לדרומה וחנות המכולת של קולין לימינה, מבחינה היא בשני זאטוטים הרצים על כביש חיפה, ועוד מעט יעלמו אל האופק הלא נודע,והיא ניחשה שאחד הזאטוטים הוא בנה,, ואז היא נחתה עלינו בהפתעה , ולא תפסתי באותו יום, וגם אינני תופס היום, כיצד הפליאה בריצתה, ועוד הספיקה לאסוף בדרך ענף עץ רענן, וכמו שהפליאה בריצתה כן הפליאה בהצלפה, על ישבני שני הזאטוטים, שהבינו שהמסיבה נגמרה, ומאז , כן מאז חיבתי לאופנועים קטנה, עד נמוגה, |
תגובות (20)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בוקר טוב לך הקורא השכווי, אל תמעיט בערך עצמך, בתמונה אתה נראה ד י גזעי ,
אז מה אם יש לך נשירה, למרות שלא הייתי ממליץ לעבור את הקו האדום,
שיהיה לך גרעינים כל השנה ,
בידידות ר בה אשר
תודה לך aqua על התגובה המעשירה ואני מעריך גם את מה שלא בבית שלך,
1953 "it was a very good year " ,וגם השנים שבאו לאחר מכן עד מלחמת ששת הימים,
ומלחמת ההתשה, לאחר מכן שנים שבהן נטרפו נעורי סחופי מדבריות סיני, איש ללא ארץ,
אבל זה כבר סיפור אחר,
שיהיה לך סופשבוע טוב יקירה,
בידידות ובהערכה רבה,
אשר
תודה לך לאה, על הכיכוב ועל התגובה, ועל ההתחברות הנסחפת לסיפור,
החיבור הראשון שלי בתיכון, היה בחמישית בכצנלסון, כר סבא, אצל המורה שכינויו היה זובבה, (זאב),
שהיתה לו איזה כריזמה, כתבתי חיבור רגשני מעט ,על המעבר מהשכונה אודותיה סיפרתי ,
לרחוב ארלוזרוב , כפר סבא, והנה,חיבורי נבחר ,אבל לשמצה,אני זוכר לאיזה מטעמים הפך אותו זובבה,
לעיני כל הכיתה, מאז הפסקתי לערב רגשות, והייתי כותב חיבור כמו שכותבים מסה,סיבוך של דעה אישית עם קמצוץ של פילוסופיה, דוקא בזה היתה לי מעט הצלחה, ובמידה מסוימת, איך שאני כותב עכשיו, הוא גם קריאת תגר על אותו זובבה,
מורה לספרות נערץ בתיכון,משאת נפשן של כל הבנות בשכבה, שאני מרשה לעצמי לזרוק כמה מעקרונותיו לפח האשפה,
ויסלחו לי כל מוקיריו על לשוני הבוטה, הרבה שנים נשארתי בגלל אותו מורה באותה הכיתה,
בידידות רבה ,
אשר
בוקר טוב לך דבי היקרה, תודה על הכיכוב ועל התגובה, ואני שמח שהבחנת בניונסים שבסיפור,
שלמעשה זה כמו בתמונה, ואני מקוה שתהני גם בהמשך,כי יש לי עוד כמה סיפורים שלא סיפרתי,
שיהיה לך סופשבוע נפלא ידידתי ,
בידידות בחיבה ובהערכה רבה ,
אשר
אשר יקר,
נפלא סיפור זכרונות הילדות שהעלית,
עם הטעם של פעם,
עם השובבות ,יכולת האילתור,
אהבתי את סיפור הסוכריות של אחיך
וההחלטה לצאת לדרך הייתה כנראה מנת חלקם של ילדים,
שהמרחקים הם כמרחק הושטת יד והם שם....
ואמהות - זה סיפור בפני עצמו.
תודה על השיתוף
דבי
תודה לך fire fly נראה שבעניין החורשה את צודקת, כי הכביש שמדובר בו הוא באמת כביש 4 כשהיית מגיעה לאזור כפר מלל היו משני צידיו עצי הקוזארינה, שהצלו על הכביש ועל המדרכות משני צידיו,
קצת יותר מאוחר מהסיפור שסיפרתי, בערך שהגעתי לגיל 6 היינו חבורת ילדים שלוחי רסן ומלחמות באבנים ובמגינים שאספנו ממיכסים של פחים, היו עניינים של יומיום, אפילו היה לנו מנהיג הוא גר בקצה הרחוב , שלמה קורן היה שמו, והכריזמה שלו נבעה מאיזה פגם בעינו ,שתמיד היתה ממצמצת וסגורה למחצה, וזה היה לפני ששמעתי בכלל את השם משה דיין,
שלימים התברר לי שגם הוא עם הרטיה ,גם היתה לו כריזמה דומה,
באותם הימים בא לשכונה בחור חדש, אבל שלא כמו בשיר, הוא לא כל כך נקלט אצלנו , למרות רצונו הרב,
הוא היה שמנמן ,ונטול רוח קרבית, שפעמה בנו אז,קראנו לו בלגלוג חיציקול, אמנם החלק השני בשם שלו הוא (cool)
אבל השילוב חיציקול נשמע די מבאס לאותו ילד, בקצור הילד הזה חיציקול היה מהלך בעקבותינו כצל,
ולמרות שהתרינו בו לא מעט , נראה שפחד יותר מלאבד את התקוה להתחבר לחבורה,מאשר אם נניח מישהו מאיתנו יפליק לו מכהואולי חשב שזה מה שיקנה לו כרטיס כניסה,אינני זוכר אם היה לנו כילדים וכקבוצה תהליך קבלת החלטות מסודר,
אך יום אחד החלטנו ללכת לאותה חורשה שגבלה בכביש 4, נדמה לי שהמשימה היתה לאסוף גזרי פח שנזרקו כאשפה ממפעל תעשיה שבסביבה, חיציקול שמר על מרחק אבל דבק בעקבותינו,
היו שם כמה כוורות דבורים שניצלו את פריחת האקליפטוס, כשהגענו למקום הכוורות ידענו שצריך לעשות איגוף כדי לא להרגיז את הדבורים, חיציקול שהתקרב לחורשה כמובן לא ידע מאומה על כורות הדבורים, ומתוך הנחישות לדבוק בעקבותינו ,עלה ממש על הכורות,ואז שמענו את הצעקות, לימים התברר לי שהעקיצה הראשונה מסמנת אותך כאויב הממלכה,
ושאר הדבורים מתביתות עליך כלהקה ואם לא השכלת להתרחק כמה עשרות צעדים מהכורות סופך שתעקץ וגופך יחורר ככברה,אני זוכר שצעקנו לו והראינו לו על כיוון בריחה אבל הוא בכלל עצם עיניו נפנף בידיו ורץ ממש לתוך הכורות כשענן דבורים בעקבותיו, סופו של דבר נסתיים בבית חולים לשם נלקח נפוח גם לפי מידותיו,
יכול להיות שזה היה כרטיס הכניסה שלו לחבורה,מה גם שהיה יקר, אחר כך בא החורף ושוב לא דברנו על זה,
ומן הסתם הדברים עלו בזכרוני, כעוד פרק מעצב בחיי , לצערי אינני מצליח להזכר בשמו או שם משפחתו, לאחר שנה עברנו לגור ברחוב ארלוזרוב בכפר סבא על גבול מגדיאל,
ושמעתי שחיציקול ומשפחתו עברו לירקונה,
אני מקוה שהתחברת לסיפור הזה,
בידידות רבה אשר
תודה לך אינתי יקירתי על הכיכוב ועל התגובה, את באמת סוחפת אותי בהתלהבותך הכנה,
אני מקוה בינתיים בסתר שאסופת הסיפורים תהפוך גם לספר ,
ואת תהיי באמת הראשונה לקבל עותק ראשון במתנה,
אבל בינתיים המלאכה עוד מרובה,
ושיהיה לך סופשבוע נפלא ידידתי הטובה ,
בידידות ובהערכה רבה אשר
אני הראשונה שקונה את הספר שלך.
ה ר א ש ו נ ה !
כמה קסם יש כאן..
כאן ושם וכאן ושם ובכל מילה ומילה ..
.
אשר, תודה על העונג לקרוא אותך
תודה לך fire fly על הכיכוב ועל התגובכה, זו היתה הצלפה מכוננת בגלל שהיתה גם חד פעמית,
בשאר מעשי הקונדס שעשיתי לא זכיתי לתובנה שהועלתה בחדות כזו,
גם שחיברתי בגיל 3 אופנים ולהם שלושה גלגלים חיבור ישירות לחשמל עם מאריך וכבל של פלטה חשמלית,
שבצדו האחד היה מחובר למאריך ובצדו השני תקעתי אותו לתוך כידון האופניים ,
ולשניה הייתי ככוכב נולד בין עשן לניצוצות, כן העולם היה אז מלא בפלאי הפתעות,
ולמרות שבסולם הערכים שלי הנזק והסיכון בהם לקיתי במקרה של האופניים החשמליות ,
עולה לאין שעור על ריצת זיגזג של זוג פעוטות על כביש חיפה,
לא היו הרבצות , וגם לא הוטחו טענות,
החורשה שאת מתכוונת אליה נקראת יער אוסישקין, וזה כבר סיפור אחר ,
בסיפור אני מדבר על השכונה הנדחת במערב כפר סבא מול איפה שהיה הוטרינר של רעננה ,
כולל מתקן השחיטה לפרות,
שיהיה לך סופשבוע נעים ,
בידידות ובהערכה רבה ,
אשר
צהרים טובים לך ליריתוש יקרה, תודה על הכיכוב ועל התגובה, האדם דומה כמי שנולד לתוך בועה היסטורית ,
כל מה שקרה לפני לידתו, כאילו לא היה מעולם,וגם אם הוא לומד את ההיסטור יה של אותם שנים המר חק בזמן נראה לו
ארוך מכפי שהיה באמת, גם בשנים הראשונות לאחר לידתו עדיין לא שורטטו גבולות ההיסטוריה של בועתו,אני נולדתי כמה חושים לפני מלחמת העצמאות, ואין לי שום משקעים ושום חויות הנוגעות בתקופה הזו,לא ראיתי חיל בריטי בארץ מימי ,
ולא ערבים שתוקפים שיירות, למרות שכל זה ודאי היה מסביבי, נולדתי בבית חולים פוריה שבטבריה,
סבתי שהייתי לה נכד ראשון החליטה לעשות את הדרך הארוכה ,שלקחה אז יום שלם מכפר מלל שבשרון לטבריה,
והימים היו מתוכים ואזרחים סתם, לא נסעו בכבישים במיוחד לא מרחקים כאלו,אבל היתה לה תושיה , וגם התברכה ברגליים יפות, לבשה את הלבוש שבו נראתה במיטבה,
סופו של דבר תפסה טרמפ זחל'ם צבאי שהביא אותה עד שערי פוריה,
רוב הדברים מהתקופה ההיא או שלמדתי מההיסטוריה , או מסרטים , אבל יותר מכל למדתי מהסיפורים
של בני הדור ההוא שאותם אני מכיר או שהכרתי,
לכן אני מרגיש חובה לספר על דברים ששמעתי או שקרו בעברי הרחוק שבשביל כמה מכם הוא רחוק מרחוק,
שיהיה לך סופשבוע בסימן של אביב ולבלוב ,
בידידות ובהערכה רבה ,
אשר
אני שמח שזאת הרגשתך אלכסנדר ידידי, ולודה על השתתפותך, כקורא אתה מחיה את הסיפור בדמיונך,
בסך הכל השכונה הזו עיצבה את ילדותי, כל השכונה היתה בתים דו משפחתיים, ממזרח היו בתי סוכנות
שתי קומות, ממערב היתהנ חורשת אקליפטוס עם פסולת של מפעל למתכת, וכורת דבורים , שעליה יש לי סיפור אבל אספרו בהזדמנות אחרת מצפון פרדס, שגם עליו יש סיפור ידוע, (היה בעיתון) אבל זה גם בהזדמנות אחרת,
השכונה שלנו גבלה בשכונת חצרות הדר שגם שם יש סיפורום עיין ערך צ'צ'קעס,(היה בחדשות זמן מה),
גם המשחקים נראים לי היום ייחודיים ואינני בטוח אם שחקו באותם משחקים גם בשכונות אחרות למשל היה משחק שבו גלגלנו צינורות בטון,( של ביוב עד כמה שאני זוכר) במעלה הגבעה היינו מכנסים את עצמנו ואת אברנו בתוך חלל הצינור, דואגים שלא ישתרבב לו איזה איבר , שעלול למצוא עצמו בסכנה של מחיצה, וככה ,מישהו לחילופין היה דואג לתת לנו תנופה והיינו מתגלגלים עד תחתית הגבעה,
שיהי לך סופשבועה טוב ידידי,
בידידות ובהערכה רבה ,
אשר
,תודה לך כשרונית ,על הכיכוב ועל התגובה,
למעשה גרתי בשכונה מעצבת הילדות הזאת עד גיל שמונה,
היו בה בתים חד קומתים שמחוברים בזוגות לכל בית היתה חצר קטנה ,
ומרפסת, בבית שהיה מחובר לביתנו גר פקיד שומה ואשתו ילד בגילי ועוד ילד בגיל אחי , או אפילו צעיר ממנו ,
בחצר שלהם הסתובבו עיזים אוזים ותרנגולות חופשיים ומאושרים,
לבן הגדול קראו דובי, שהיה בעל מנהגים מוזרים לטעמי
את פצעיו היה מורח בבוץ ונהג לאכול לחם עם מרגרינה שעליה בזוק סוכר לבן,
הבן הצעיר קראו לו גילי, וגם לו היה נוהג מוזר, מדי לילה היה מנענע את הלול ומנגח איתו את הקיר המשותף,
האב היה איש קרח לגמרי, מה שעבר בתורשה , ודב ז'וקובסקי שהיה גדול ממני בשנה ובאותה כיתה הקריח כבר בגיל,
צעיר עוד בלמודיו בתיכון, האם שהיתה הולכת בחצר יחפה כשהיתה יושבת להאביס את האוזים בחצר היתה חושפת שוקים שריריות , ובנוסף מראה פניה היה מעט גס ושערה היה קצר , והיא דמתה בעיני לגבר של המשפחה, מה גם שהיתה הדומיננטית,
הגבעה שהזכרתי בסיפור, בגיל יותר קטן, ככה בין שלוש וחצי לארבע , דימיתי שהגבעה זה סוף העולם, וכל דבר שנמצא מאחורי הגבעה אינו רלבנטי לגבי,
שיהיה לך סופשבוע נחמד יקירה ,
בידידות ובהערכה רבה
אשר