שלום לילד היקר שלי.

אמנם אתה תצא לאוויר העולם רק בעוד 3 חודשים, ועד שאתה תקרא את זה יעברו עוד מספר שנים, שבטח האינטרנט יהיה משהו שאנחנו נקבל בהזנה תת ורידית (ואם אתה לא יודע מה זה, אז תבקש מאמא שתסביר לך), אבל בכל זאת חשבתי לכתוב ולספר לך על מתנת יום ההולדת שאני אעניק לך.

חשבתי הרבה מה לקנות לך לכבוד יום הולדתך הראשון, ילדי היקר (שעדיין בשלב זה אין לך שם), והגעתי להחלטה, אני אקנה לך כרטיס טיסה פתוח לכיוון אחד מישראל והלאה.

לא, אבא שלך לא השתגע, ואפילו לא שונא את המדינה. ההיפך. אבא שלך מאד אוהב את המדינה ורואה עצמו פטריוט. אבל לצערי הרב בני היקר, אני חושש לגורלינו.

ולא מהאיראנים

לא מהחמאס

לא מהפלשתינאים

ואפילו לא מהסורים

וגם, תתפלא לא מאוהדי בית"ר ירושלים, או אוהדי הפועל חולון.

בני היקר אני חושש מאיתנו, מהאנשים שחיים במדינה הזאת וכל כך סופגים את כל החרא (ולא שמעת את הביטוי הזה מאבא) שנופל עלינו.

אתה תגדל במדינה שאיננה רואה בחינוך שלך עדיפות עליונה. מדינה שרואה בך חייל שיתגייס לצבא, יגן עליה, אך גם יצא למילואים ללא תמורה נאותה או אפשרות להחזיק עסק כעצמאי (ממש כמו אבא שלך).

מדינת ישראל, ילדי היקר תראה בך אזרח שיתחנך בבית ספר פרטי בכדי שייצא ממנו משהו,(כי מורה שרוצה להתפרנס ממקצוע ההוראה בכבוד לא יעבוד בחינוך הממלכתי) יעבוד קשה מאד למחייתו, וישלם כמעט מחצית מהכסף שהוא מרוויח במיסים בחזרה למדינה, אשר תעשה בכסף כרצונה וכרצון האנשים המנהלים אותה.

אתה תראה את אמא שלך מסיימת בעור שיניה תואר דוקטור לפילוסופיה בתחום הביולוגיה, ובמידה והיא תבחר להפוך למרצה באוניברסיטה, בדיוק כמו סבתא שלך, היא תעבוד בממוצע בין 12 ל-14 שעות ביום ותקבל שכר שגם אתה בני היקר תצחק ממנו. ואז אתה תפתח עותק מצהיב של עיתון "הארץ" משנת 2007 ותקרא שם, שאיזה כתב יפה נפש טען שהמרצים הבכירים באוניברסיטאות עובדים רק 6 שעות שבועיות.

אבל התמזל  מזלך בני היקר. הסבתא רבא שלך ז"ל, לא היתה ניצולת שואה. ובטח אתה לא תזכה כל כך להכיר ניצולי שואה. אבל אתה בהחלט תשמע סיפורים על איך שהם סיימו את חייהם בעוני כי המדינה שלנו, בני היקר, התכחשה להם.

ולכן, אני לא אקנה לך את כרטיס הטיסה הזה בכדי לראות עולם. אני אקנה לך אותו כדי שתברח מכאן בבוא העת. כי כשיימאס לאנשים ממה שקורה כאן, תפרוץ מלחמה איומה. מלחמת אזרחים שתקרע את המדינה, ושאחריה, שוב, נתחיל לבנות הכל מאפס.

אבל אולי, מי יודע, אולי בעצם הדברים יוכלו להסתדר ונוכל להמשיך לחיות כאן בשלום (בעיקר עם השכן המעצבן שאנחנו נלחמים איתו על החצר).

אוהב.

אבא.