לפני כחמש דקות התחלף המספר בסעיף הגיל מ-48 ל-49. נחמד לקבל אישור רשמי על כך שעוד שנת חיים עברה לה ועכשיו אין לי אלא לחכות בקוצר רוח עד שיתחלף העשור בשנה הבאה. כבר יותר מדי שנים אני 40 ו- וקצת נמאס לי מזה (למרות שהמספר ארבע חביב עליי).
מבחינתי המעבר מגיל לגיל עדיין מרגש כמו כשהייתי ילדה קטנה. קשה לי להבין את אותם האנשים שרוצים לעצור את הזמן, להישאר צעירים ואפילו משקרים בקשר לגילם. לי ההזדקנות נראית סימן ברור לכך שאכן אני חיה, שאינני סתם תמונה דוממת. כשדוריאן גריי הפסיק להזדקן ובמקומו הזדקנה תמונתו היה ברור שהוא מכר את נשמתו. הדמות של הצעיר הנצחי נראית לי לא רק פתטית אלא גם חסרת כל חיות ואילו תמונתו שהזדקנה במקומו הפכה לחיונית יותר ממנו.
בעצם אני אוהבת לראות כל קמט חדש בצוואר, כל וריד בולט נוסף בידיים, כל כתם שמש בפנים, כל שערה שמלבינה, כל סימפטום שמזכיר לי את אמי או את סבתי זכרן לברכה. אמנם נכון שבמשך הזמן מתווספים גם כאבים חדשים ותפקוד הגוף קצת מתדרדר אבל כל זה נראה לי כל כך טבעי וכל כך חלק מהחיים ואם כבר לחיות אז אני מעדיפה לא להתקע בגיל מסוים. |