אז הרי לכם קוריוז נוסף המדגיש ומדגים את "מופרעות"הקשב שלי !!!

ושוב כהרגלי בקודש מאחרת אל רופא השיניים...תרה במהירות אחר חנייה ונכנסת אל המרפאה כרוח סערה.

אחרי טיפול,קצר וקולע,ושיחת חולין עם הרופא,אצה רצה לדרכי בחיפוש אחר רכבי .

יוצאת אל השביל הארוך,המוביל אל מדרכה שבצידה חונים רכבים,בינהם גם ה"עגלה" שלי,"הונדה" מודל 98,נראית כמו צרותיי,אך תמיד מספקת את הסחורה ולוקחת אותי אל יעדי בבטחה.

בקצה השביל, לצד המדרכה,רואה את ה"עגלה" חונה ומתחבטת קלות ביני לביני:"מה?חניתי כה קרוב?נו טוב!!!!! ".

לוחצת על השלט,הנורה מהבהבת,אך דבר לא קורה,הרכב לא נפתח! מיותר לציין כי כבר מעל לשבועיים, השלט עושה בעיות כל יומיים,ובכל בוקר מבטיחה אני לעצמי פעמיים :ש....מחר על הבוקר (דחיינות - פן נוסף של ה"מופרעות")אגש לתקן או לרכוש חדש.

לוחצת שנית על השלט,הוא שוב מהבהב,אך הרכב בשלו,להפתח מסרב.

ושוב...ושוב....ונאדה...גורנישט....דבר לא קורה ולא זז....פרט לראשי ה"מתוזז" .

באזניי אזניות של הסלולארי המעמעמות את השמיעה ובכל זאת....שומעת כמו ממרחק,את צלילי אזעקת השלט .

(בינתיים הוריד במוחי מתנפח,מאדים,מתרחב וצורח-"יופי! מגיע לך!תמשיכי לדחות תמיד למחר! "), שולפת את האזניות, מחדדת את אזניי,לוחצת שוב על השלט,שומעת את הצפצוף ומסבה את ראשי לכוון האזעקה והנה כ-100 מטר מאחוריי ,נגלית לעיניי ה"עגלה",מהבהבת ולוחשת ,בקול ענות חלושה: "אני כאן...כאן...זו אני האהובה שלך,אשר לכל מקום שתאבי אקח אותך" .

ואני?...אבוי ל-בושתי וכלימתי,מביטה ימינה ושמאלה,בודקת שאף אחד לא תפס אותי בקלקלתי,פוסעת לעבר אהובתי,משתחלת לרכב מניעה ונוסעת............וכל הדרך מחייכת וצוחקת על עצמי