לפעמים יש לי תחושה שהחיים עוברים לידי, שאני לא ממש חי.

זאת אומרת אני על פניו חי, בזה אין ספק,

אני יוצא לבלות ושותה המון, אני מעשן מעט עם המון תשומת לב, אני אוכל במעדות, אני שוכב עם נשים יפות, אני מאזין למוסיקה איכותית וחי בדירה לא רעה, אני קם בוקר בוקר לעבודה שאני עוד אוהב, אני חוסך קצת כסף, אני מפנק וקונה לאנשים שאני אוהב, אני מחפש לי את האחת המיוחדת, אם כי המעשים שלי.. עשויים להעיד אחרת.

אני דודו טוב לאחיינים שלי ובן ממושמע להורים שלי, אני מבקר בזמן וכמעט אף פעם לא מבריז מהמשפחתיות (המאוד ענפה שלנו).

אני משלם חשבונות בזמן ונוהג באופנוע קטן.. אני בסדר, אני, יגידו חבריי, אני חי.

ובכל זאת, אני לא מרגיש חי, כאיילו אני מחכה כל השבוע לשבת הזו, שתושיע אותי, שתגאל אותי מהיום יום העמוס שלי.

שתביא איתה שקט למוח הקודח, לתיזוזים ולרעשי הרקע.

כאילו כל החיים האלה שלי מתנקזים לנקודה אחת של ציפייה למשהו אחר, לימים אחרים.

ואין לי פתרון טוב לריקנות הזו, ספרים בדרך כל עושים את העבודה, אבל גם אז - לזמן קצר, מדיטצייה ניסיתי וזה ייצר בי יותר רעש והעלה את כל האי שקט הזה למעלה..

ככה לא חיים אני חושב ואז נזכר, שרובם חיים בדיוק ככה.. זה עולם המבוגרים?

מה מביא משמעות? ילדים?? זו הסיבה שמתעברים כולם והרבה.. האומנם..

כשהייתי קטן סיפרו לי על חיים של אנשים גדולים, כמה זה מעניין ומלא הנאה, אז מתי זה יתחיל??