מקום: בית משפחת ג' משתתפים: אני, ע' (חברתי הטובה) ונ' (אמא שלה) אני נכנסת נ' : "היי ענתי, מה שלומך? אני : "אני בסדר, דברים מתחילים להסתדר לי" נ' : "איך בעבודה? מעניין לך?" אני : "כן, רק התחלתי, נראה מעניין, קצת לחוצה, אבל בסדר" אני מתבוננת בשני ציורים חדשים של נ' שתלויים בסלון אני : "אני ממש אוהבת את אלה, הצבעוניות נהדרת ופשטות כזאת נעימה" (אני רואה שנ' מרוצה מההתייחסות שלי) נ' : "את מציירת?" אני : "מעט, לאט, אני מקווה שיהיה לי קצת יותר זמן אני אחזור לזה. יש לי כמה דברים שעוד לא ראית, זה אצל ההורים שלי, תבואי" נ' : "יופי, בטח שאני אבוא, אולי תעשי תערוכה" אני : "אני אעשה פעם, עוד אין לי מספיק חומר ועכשיו גם אין לי זמן, אבל מתישהו" ע' : "אמא, תפסיקי להציק לה" אני לוקחת איזה ספר מהשלחן וקוראת את המאחורה. נ' : "זה ספר נהדר" אני : "נראה מעניין" נ' : "מה שלום הילדים" אני : "הם כאלה מקסימים.לא תקופה פשוטה, אבל הם חזקים ונבונים" אני: "ע' את רוצה שאני אעשה משהו" ע' : "לא צריך... אולי תעשי טחינה" אנחנו מתיישבות לאכול. סלט, לחם מלא, ביצה, טחינה.
(סצנה שקרתה בוריאציות שונות עשרות פעמים. נ' נפטרה אתמול. אשה אהובה, יקרה ומיוחדה, אמא גדולה, חברה)
|
דנה.גל
בתגובה על אישה עם חולצת פסים
noontet
בתגובה על אישה מוכה
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הרי זה מה תמיד מה שנשאר בסוף, זכרונות של מילה, מגע וריח.
משתתפת בעצבותך.
במקום מילים גדולות ומרשימות
סיפורי החיים הפשוטים - אותם אנו זוכרים
תנחומי
תודה עידו, אכן.
חשבתי שגם את תביני
(הפסד שלך)
כרגיל את מפתיעה אותי
הרי כל אחד אחר היה כותב דבריי גדולה על זה שהלך.
ואת מתארת את המפגש היומיומי הרגיל.
וזה כי נוגע
לא ממש, ואת?