חמישה חברים מקבוצת "ואהבת", נפגשים בת"א, חוצים את הקו הירוק. מרגיש כמו חו"ל. עוצרים בקדומים אצל חבר "ואהבת" נוסף בשם מורדי, שהתנדב לתכנן ולארגן את הסיור (קראו את גרסתו). נחים, משוחחים בכיף (מפתיע?). ממשיכים לאיתמר...

נסיעה קצרה, מורדי מסביר קצת על ההתיישבויות השונות... מגיעים לאיתמר. נופים משגעים. המוח מתקשה לקשר בין המראות מסביב לבין הרושם המוקדם; מלבד לרגעים חטופים כמו השנייה בה אנחנו עוברים את אותה הגדר, זו האמורה לשמור, גם על ילדים רכים וחמודים... באותו רגע אני לא נותן לעצמי לחשוב על זה ובעיקר משתומם מארץ חדשה הנגלית מתחת לרגליי...

 
נוף מאיתמר

אווירה כפרית, לרגעים אווירה כמו-חלוצית משתלטת עליי. אין תחליף למפגש פנים מול פנים עם המציאות... לא מצאתי את ההתנחלות המיליטנטית שדמיינתי... איתמר מונה כ-180-190 משפחות אבל המבנים שבה, שלא במקרה, מתפרשים על פני מרחבים עצומים. "מועצה אזורית איתמר" כינינו אותה. אגב, בשלב כלשהו היה לפחות נדמה לי שהפנמתי משהו חשוב לגבי התנחלויות: לא מדובר על קריזה של כמה נערים עם עודף מרץ כמו שאולי היה נוח לי לחשוב. מדובר להבנתי גם על סוג של אינטרס מצד המדינה לשמור על האדמות האלו בבעלות יהודית, לפחות כרגע. זה מורכב, אבל גם המרכיב הזה קיים להבנתי.

הרב יצחק חמו ואשתו שרה אירחו אותנו בביתם.
תמיד מחמם את הלב לפגוש אנשים שהחיבור לאלוהיהם ניכר על פניהם, ובקולם, ובנימוסיהם, ובנדיבותם... סיפרנו לרב מה מביא אותנו לשם ­– הרעיון בקבוצת "ואהבת" הוא ליצור חיבורים אנושיים בחברה במקומות שקיימים בהם נתקים. הבסיס הוא "ואהבת לרעך כמוך", שתמיד נשאר רלוונטי. החל מסיור זה, פעילות הקבוצה כוללת הגעה למקומות, כדי לספר על הקבוצה ומה מניע אותה, ולבקש מהמארחים שלנו לספר לנו איך הם מתחברים לרעיון של "ואהבת".

אני סיפרתי על מפגש קודם עם תושבים מקדומים, שכתוצאה ממנו חשתי התרחבות (בזהות) ותחושת אכפתיות אמיתית כלפי מתנחלים (לראשונה בעוצמה כזו), וספציפית השתתפות באבל על חמשת בני משפחת פוגל ז"ל.

מורדי, ברוב תבונתו, חידד את העניין: מה שלא יהיה הפתרון בסופו של דבר ­– אולי זה יהיה לרעת אלה, אולי דווקא לרעת אלה – אבל אנחנו, המתנחלים והלא-מתנחלים, נצטרך להיות מאוחדים כדי לבצע אותו.

הרב שיבח אותנו על שידענו לבחור את הפסוק הזה מהתנ"ך. הגענו בדיוק בזמן פרשת "קדושים" שעוסקת במצוות שבין אדם לחברו, ובהן הציווי "ואהבת לרעך כמוך".


דיברנו על מדרגות של קירבה – כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ועלינו לשאוף לשכנות טובה עם כולם, וההמשך של הרעיון שביטא הרב, הוא שיש חשיבות אפילו יותר גדולה לקירבה בין בני ישראל. בעיניי זה בסיס שאפשר לנסות לבנות עליו. שלום בתוך עם ישראל הוא צורך אמיתי בימינו. אנחנו צריכים בעיקר תיאום וחיבור במרחב המעשים, ולאו דווקא במרחב האמונה. הרב הבטיח לנסות לשמור על קשר (אין לו פייסבוק עדיין).

משם המשכנו לגבעה אחרת, לבקר את יפעת במשק אלומות (מחלבה).
יפעת סיפרה לנו את הסיפור המעניין מאחורי הקמת החווה הלא מאוד טיפוסית הזו... והיא נשואה לטייס מסוקים בחיל האוויר שגם עשו עליו סרט פעם... ויש להם 8 ילדים...

יפעת מסבירה לנו שחלק מהותי מהאידאולוגיה של המקום היא "עבודת-אדמה-יהודית". רוב המזון הבא אל פי יושבי-המקום הוא פרי אדמתם וחוותם.


מוצרי-המחלבה של יפעת.

---
היה לנו מפגש יפה וחשוב עם ממדים רבים של המציאות שלנו, ועם אנשים שחולקים אותה איתנו.

אגב, במציאות כמו במציאות, לא הכל היה פשוט. היו גם התנגדויות לביקור, מחוץ ומתוך הקבוצה. ומטבע הדברים הפוסט לא יכול להכיל את כל הדברים שקרו ונאמרו.

תודה למארחים הנדיבים והאדיבים שלנו, לשותפים לדרך, למארגנים, ולכם שקראתם.

מבחינת הקבוצה, אין כוונה לצאת כאן בהצהרות פוליטיות, אנחנו פועלים ברמה החברתית-אנושית.

-------------------------

-------------------------
נעזרתי בפוסט המקביל והמומלץ של גלילה, מהוגות "ואהבת".