"להבין בערך התורה"   י. ויין

אם אנו נפנים ערכו של לימוד התורה, אותם תמכין יתביישו לדרוש מאיתנו "סיור" בהיכלי התורה.

ר´ דונש הגביר מגדולי עשירי רוסיה היה. מתוך חיבתו הגדולה לתורה וללומדיה, נוהג היה לפזר מממונו להחזקתם של מוסדות תורה רבים, אך מן החביבות ביותר עליו הייתה ישיבת נובהרדוק. כשהיה מרן הסבא מנובהרדוק זצוק"ל נכנס לביתו, היה ר´ דונש פותח את הכספת בפניו ומאפשר לו לקחת כפי צרכו ללא כל מניעה מצידו.

השמועה בדבר נדיבות ליבו של ר´ דונש, עשתה לה כנפיים עד שנתפשטה בכל רחבי רוסיה הגדולה, ואנשים שונים היו מתדפקים על דלתו בכדי לזכות ממתת ידו הרחבה.

באחד הימים הופיע בביתו רב צעיר, ור´ דונש שמכבד תלמידי חכמים היה, הכניסו לביתו וכבדו בכבוד רב. הרב הצעיר שטח באוזניו את צרכיה המרובים של ישיבתו. הקשיב ר´ דונש לדבריו בסבלנות אולם נתן לו סכום פעוט במיוחד. לפני שנפרדו שאלו הרב בנימוס, מדוע כאשר נכנס אצלך מרן ה"סבא" מנובהרדוק, אתה פותח בפניו את אוצרותיך ברוחב לב, ואילו לי הענקת סכום מועט ביותר?

השיבו ר´ דונש: "ראה נא כבודו, הבדל גדול בינך ובין ה´סבא´. כפי שרואות עיני באת אלי בבגדי שבת. מן הסתם אף רחצת וסכת את גופך טרם לבישתם. על דלת ביתי נקשת במתינות, כדי שלא אתכעס על "חוצפתך" חלילה. את ידי לחצת בעדינות, כראוי לאדם העומד בפני עשיר. אתה מדבר עימי בגוף שלישי, ולא נחה דעתך עד שקראתני רבי. אלא שיודע אני, כבוד הרב, שאיני תלמיד חכם, שהרי לא למדתי מימי. נמצא שאם מכבדני אתה כבוד רב, אין זה אלא בעבור עושרי הרב שבו נתברכתי. מן הכבוד אותו רוכש אתה לממוני, למד אני כי חשוב הוא הממון בעיניך עד למאוד, ומתוך כך מתאבן ליבי ומתקשה אני לפזרו לצדקה. ממך, המשיך הגביר, לומד אני להחשיב ולייקר את מעלתו של כספי, מה אם כן הפלא שבבואך אלי מעדיף אני לשומרו לעצמי.

לעומת זאת, כאשר נכנס אצלי מרן ה´סבא´, בבגדי חולין הוא בא, ומן הסתם אף אינו רוחץ את גופו לפני כן. נוקש הוא על דלת ביתי בתביעה, ומתיישב על כסאי ללא בקשת רשות. עוד בטרם מספיק אני להתיישב לצידו, הוא מייסרני בדברי כיבושין בניגון מוסרי, וכך הוא אומר: ´דונש´ל דונש´ל, מה יהיה אתך? איי איי איי... דונש´ל חביבי... הרי יותר מכסף אין לך כלום! כמה תורה למדת, דונש´ל? אה? מה תקח אתך למעלה? איי איי איי´.

וכשמנגן מרן ה´סבא´ ניגונים אלו", המשיך ר´ דונש וסיפר לאותו רב צעיר, "נכנסים הם בליבי כמדקרות, מרגיש אני את עצמי שפל ובזוי כציץ נובל. באותם רגעים מבין אני עד כמה פחות ערכו של כספי. מיד מתרחב ליבי ופותח אני בפניו את אוצרותיי. שהרי אם אני לא זכיתי לתורה, לפחות אזכה לתמוך בלומדיה!!"

אין כל ספק כי מצבו החומרי הקשה של עולם התורה והתמודדותו הבלתי פוסקת מול גזירות חוזרות ונשנות מצד גורמי החוק השונים, מצריך לא פעם את נדידתם של ראשי ומנהלי מוסדות התורה לבתיהם של גבירים ונגידים, ואף את הגעתם של אנשי השלטון והשררה לתוככי המוסדות פנימה. כך היום וכך בכל שנות גלותנו מאז גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. אך תמיד ידענו כי בני התורה העוסקים והיגעים בה בקדושה יקרים ונעלים עשרת מונים מהם ומהמונם. בידיהם של בני הישיבות הקד´ מופקד האוצר הגדול בתבל שאין מי שישווה לו ואין מי שיערוך לו. אנו מכבדים ומייקרים את אותם נגידים ותמכין דאורייתא על הזכות להיות מן המחזיקים ומן התומכים את עץ החיים. אך לא מעבר לכך. זמנו של כל בן תורה ושל כל מי שממית עצמו עליה יקר הוא מפנינים ומזהב. אין כל הצדקה לתת לאותם "תמכין" לשוטט בתוככי הקודש בעת סדרי הלימוד הישיבתיים ולבטל מזמנם היקר של משברי ההרים ומפוצצי הסלעים אשר בשבירתם זו בונים הם עולמות גדולים ונשגבים ומכוחם של אלו שואבים הכל את חייהם. אם אנו נשריש לעצמנו ונפנים לעומק מה ערכו וכוחו של רגע מלימוד התורה, אותם תמכין יתביישו לדרוש מאיתנו את אותו כבוד מפוקפק של "סיור" בהיכלי התורה ולהפריע את בנייתו של עולם.

"את המלחמה ננצח בפרחים"  ל. מאיר

עלינו לבחון היטב את דפוסי הפעילות שלנו, אם איננו רוצים להפסיד במלחמה על דעתו של הרוב הדומם!

אי-שם, בחיפה-האדומה, שוכנת קהילה נפלאה. הרחק מאור הזרקורים, בסביבה מעורבת, נראה היה שנוצר תקדים. קהילה חרדית מתפתחת ומשגשגת, המצליחה לחיות בדו-קיום בשכונה חילונית, מבלי להגרר לסערות ומאבקים המאפיינים אוכלוסיות דומות.

אולם השבוע, התנפצה האשליה. נפל דבר.

בעקבות פעילותם הברוכה של שלוחינו, שלוחי דרבנן, הוקצה שטח להצבת מבני עראי, המיועדים לאכלס באופן זמני את כיתות החיידר המקומי. אולי לא מדובר בפתרון אידיאלי, אולם בודאי מדובר בהתפתחות חיובית, שהיה בה כדי לאפשר שגרת-לימודים כלשהי בתנאים אנושיים, לאחר שנים בהן למדו ילדי הקהילה בתנאים-לא-תנאים, בכיתות טחובות וצפופות, ולעיתים אף נדדו מדי יום בין כיתות מאולתרות.

דא-עקא, שהשטח המדובר, נמצא בפאתיה של גבעה ירוקה, ולצורך מימושו, היה הכרח לכרות אי-אלו עצים. מבט חטוף במפת האזור מלמד, כי מדובר באחוזים בודדים מהגבעה. ברור כמו כן, כי העצים האמורים מיועדים היו מאז ומעולם לכריתה, באשר השטח ייועד ביסודו למבני-ציבור. הליך הקצאת הקרקע לטובת החיידר המקומי, היה אף הוא חוקי לחלוטין. אולם כל העובדות הללו, לא בלבלו קבוצה מדיירי השכונה, שהחליטה לצאת למלחמת חרמה כאשר התברר לה יעודו החדש של השטח.

במדינתנו הנאורה, כידוע, ישנה שמירה הדוקה על זכויות הילד. גם אם הוא מסתנן שהגיע ארצה באורח לא-חוקי. אולם כאשר נוגעים הדברים לילדים עטורי פאות, שמתחנכים לאור ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם מערכת הערכים של יפי-הנפש, כל הכללים משתנים. לפתע, זכויות הטבע, מכריעות את הכף. מבחינת מובילי המאבק, מאות ילדים יכולים ללמוד בתת-תנאים, ובלבד שעלה אחד לא יפול ארצה.

אולם לכך, כבר התרגלנו. מהנאיביות, נפרדנו מזמן. כל מי שעיניו בראשו, אינו מצפה לשוויון והגינות, כאשר נוגעים הדברים לשמירת זכויותיו של הציבור הנאמן לדרך התורה. ערכים אוניברסליים של כבוד-האדם, חדלו מזמן לשחק תפקיד ככל שמדובר בזכויותיו של המיעוט החרדי.

יש שיגדירו זאת כ´אנטישמיות´, אולם זו טעות. מדובר באומללות, בניסיון עלוב לברוח מהאמת הזועקת בליבו של כל יהודי. מדובר ברדיפת-דת, שאינה אלא בריחה מוגת-לב. מנוסה אחוזת-אימה, הגורמת לאנשים המציגים עצמם כ´נאורים´, להסיט את השיח-הציבורי לפסים שאיפיינו את התקופות החשוכות ביותר בתולדות האנושות.

כך או כך, מאבק איתנים זה, שהתפרץ עתה בעיר האדומה, והצטרף לאין-ספור מאבקים זהים שמתנהלים בנקודות שונות בארץ, עורר בליבי מחשבות נוגות. לא. אינני מוטרד מתוצאותיו של הקרב. היושב במרומים אינו זקוק לתמיכתם של תושבי השכונה בכדי לספק את צרכי ילדיו, שתורתם חביבה לפניו מכל. אולם למרות זאת אני מוטרד.

שכן את המאבק הנוכחי, כמו את שאר המאבקים הדומים לו, מובילים אמנם אנשים המונעים מכוחה של רדיפת-דת עיוורת. הם ראשי המדברים, הם המתייצבים במסדרונות מערכת המשפט המתגייסת במרבית המקרים לעזרתם, ובאשר אליהם, אין מנוס מלהשיב מלחמה שערה, בכל האמצעים ובמלא העוצמה.

אולם מאחרי אותם מחרחרי-ריב ומדון, ניצב הרוב הדומם. זה שאין לו מאומה נגד החרדי המצוי. זה שסבא שלו היה רב, ושכן שלו צדיק עם זקן עד הברכיים. הרוב הדומם הזה, אינו רודף ואינו בורח. הוא מנותק, וזה כואב, אבל הניתוק הזה לא אמור היה לסחוף אותו לאותם מחוזות אפלים של שנאה עיוורת. ובכל זאת, הרוב הדומם הזה ניצב מאחרי מחרחרי הריב, ומעניק להם את גבו הרחב. והסיבה לכך אינה שנאה אפילה, וגם לא רשעות או רצון להרע. הסיבה היא אחת ויחידה: פחד!

מסיבה כלשהי, שמישהו צריך ליתן עליה את הדעת, נתפס הציבור החרדי ככוחני, אימפריאליסטי, בעל תאוות-שליטה. הוא נתפס כמי שמנסה לכפות את דעתו ואת אורח-חייו, והחילוני המצוי מפחד. חושש. מתקומם.

לא נכחיש. אילו יכולנו, היינו עושים הכל בכדי לכפות חיי-תורה על כל יהודי באשר-הוא. התורה אינה ליברלית. היא תובעת, דורשת, מחייבת וכופה. אולם למעשה, הלא גם אנו מכירים במגבלותיו של הכוח העומד לרשותנו! בנסיבות הקיימות, עיקר מאבקנו הלא אינו אלא על שמירת המסגרת המצומצמת המאפשרת לנו לנהל את חיינו על פי השקפת עולמנו, ועל שרידי הצביון-היהודי שנותר למדינה המתיימרת לאחוז בארץ מכוחה של הבטחה אלוקית מותנית, תוך התעלמות מופגנת מתנאיה!

המסקנה המתבקשת הינה איפוא, כי תגובתו של הרוב-הדומם, הנובעת מתוך פחד בלתי-נשלט, אינה קשורה כלל ועיקר למהותם של המאבקים ההכרחיים אותם מובילים שלוחינו בהוראתם של גדולי-הדור. היא נובעת מהצורה בה מתנהלים אותם מאבקים. מההסברה שלנו, הלוקה בחסר. דומה, כי מעט יותר שיקול-דעת, מעט פחות התלהמות והפגנת-שרירים מיותרת בהזדמנויות מסויימות, עשויים היו לשנות את תמונת-המצב במידה ניכרת.

אם לא נתעשת ונחולל שינוי בדפוסי-הפעילות שלנו, אנו נמשיך לנצח באי-אלו קרבות, אך להפסיד במלחמה על דעתו של הרוב-הדומם, שהשפעתו על סביבת המחיה שלנו משמעותית ביותר. כי את המלחמה הזו, לא נוכל לנצח בכוח הזרוע. את המלחמה הזו, נוכל לנצח רק בפרחים. ברגישות, באהבה, בהבנה לרגשותיו של האחר, אף שאינם מקובלים עלינו כלל ועיקר.

זו הדרך היחידה, וככל שנקדים להפנים זאת, כך ייטב!

"אחרי החגים"  ש. ליזרוביץ 

הרהורים עם תום ימי הפסח

א. אוהב לחם

שעת בין ערבים קרבה ובאה, שמש מתגלגלת בפאתי מערב, יהודים עטויי שיראין צועדים בהתרגשות ובידם חבילות נותרות, ריחיים של יד. ופיסת געפילטע, בדרכם אל בתי המדרשות לסעודת מרעים, אוירה של קדושה ברחובות.

שבעה ימים תמימים עברו, ימים של רצון, ימי קודש, בהם עסוקים ישראל במצוות החג. הבתים הבהיקו, הקושיות נשאלו, והררי ה"קמחא" נתמעטו בקצב בלתי נתפס, הדי קולות שירת הים עודם נשמעים בכתלי בית המדרש, שביעי של פסח, סיומו של חג.

ובבתים, מבקשים היושבים לשאוב עוד מעט מלא הכף מקדושת החג, מהימים הגדולים צידה לדרך, לימות הקיץ, וההכנה לקבלת התורה בתום ימי המ"ט מונים.

שעה קלה אחר כך, ואל מול דלתות הברזל מסתער המון אדם, לחיים סמוקות וידיים עטויות זיעה חמה, התורים הרותחים נושפים בבוז אדי בצק טרי בפני הנדחפים, והללו מושיטים יד רעבה, תולשים פיסות לחמניות לא לתותות, חטוף ואכול חטוף ואכול.

"זוז, הייתי כאן קודם" שואג איזה גברתן סמוק פנים על ילד מבוהל, שהתעשת די מהר והזדחל אל מתחת לתור, מניח ידו על מגש רותח. (לא נורא בבית יש תמיד משחה נגד כוויות). קולות המשוחחים בסלולארי הכשר מתערבבים בזעקות ההמון, "כמה להביא למוישי? 16 לחמניות" מנסה אחד לברר בקול ניחר וקולו נטמע בין ההמון הרעב, מזכיר את ההמון המורעב במדינות מוכות אסון, סמוך ונראה למצנחי המזון של מטוסי בעלות הברית. ורק אחד, שבטוח שיש לו חוש הומור מפותח, שואל בקול את עבדול העייף "תגיד זה טרי?". אף אחד לא צוחק.

אם חשבתם שהמלחמה האמיתית בימים אלו נטושה בדרעא שבסוריה או בטריפולי שבלוב, כנראה שמעולם לא בקרתם במוצאי הפסח במאפיה הסמוכה.

ב. קול גדול, ולא יסף

מחנכים לדורותיהם, ידעו להצביע על ימי חול המועד, ככאלו שמחד מעניקים חוויה חינוכית להורים ולילדים (שעות איכות) כאשר כולם בבית, מדברים רגועים ומשוחחים, לומדים ביחד ומתעלים בצוותא. או להבדיל שעות קשות אצל אלו שהשהיה בצוותא הופכת אותם לפקעת עצבים לא ברורה.

ברם אין ספק שהימים משמשים בין השאר, למנוחת הגוף והנפש, רגיעה מתבקשת, המעניקה כוחות נפש וגוף. אולי זו ההזדמנות הנוספת לציין שוב, ובאופן נחרץ באוזני העסקנים, המארגנים האמרגנים והמתארגנים!

אנחנו שמחים לתת צדקה, ליבנו התמלא גיל למשמע המופע החדש, נבוא לתרום דם ונהיה שותפים לכל מחאה בקשה או כינוס שתבקשו, רק בבקשה ובאזהרה, עם כל הכבוד למגפון המשוכלל ששכרתם, והאוטו הצורח בדיוק ליד החלון, במיוחד בשעות המנוחה או ערש"ק ויו"ט, מוציא אותנו, את שכנינו, נערינו טפינו זקנינו וישישותינו מדעתם. הצלחתם להעיר אותנו מתנומה מתוקה, לתקוע את המצות בגרון ולהפעיל את מערכת העצבים בהילוך גבוה.

אנא, רחמו עלינו, ותעברו לטון נמוך יותר, פיזור של ההודעות במקומות רבים, ושעות הגיוניות. ולו רק בכדי שמישהו מהשכנים הפחות רגועים לא יחליט לעצור אתכם בכוחות עצמו, ואז, חלילה, נצטרך לרחם עליכם.

ג. אהבת חינם.

העולם סביב סוער רותח, היהודים, הם האשמים בכל מה שקורה בעולם. תופעה זו כמו גם ההסתה הבלתי פוסקת בלומדי התורה ושומרי הדת, מוצאת לה בפרשתנו הגדרה חדה.

פרשת קדושים אותה נקרא השבת, כוללת בתוכה את הידיעה של ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי לעם וכך מספרים חסידים: לפני רבי מרדכי מלכוביץ בא אחד מחסידיו וכולו דמעה. הגוי הפריץ אדון אחוזתו שכל כך היה מחבבו ואוהבו, החל לאחרונה להתעמר בו ולשונאו. נענה הרבי ואמר לו: "הרי זה מקרא מפורש "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". כלומר, בין יהודי וגוי חייב שתהא מחיצה. כאשר שנאת את הגוי, היה הוא יכול לאהוב. ואולם כאשר כעת התפתית גם אתה לרחוש לו חיבה, הרי הוא מוכרח לשנוא אותך. זוהי השמירה שהקב"ה נתן ליהודים לשמרם שלא יתערבו בגויים. ומי שזקוק להסבר, על שנאת ישראל בעמים מחד, ושנאת יהודים יושבי הארץ לשומרי המצוות מאידך, דומה כי ימצא באמירה זו את ההסבר הברור, וק"ל!

"המצליחנות כערך"  מ. שוטלנד

על טענת אב שבדעתו להוציא את בנו מהישיבה, כי ממילא הוא לא יצא למדן גדול — ענה מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל: גם אם תוציא אותו לביזנס הוא לא יצא רוטשילד...

לפני למעלה משלושים שנה, לאחר מבצע "יונתן" בו שוחררו בני הערובה מאנטבה, שררה בארץ אופוריה ביטחונית מופלגת בסגנון "כוחי ועוצם ידי". שנים מספר לאחר שברון מלחמת יום הכיפורים, בא מצג המצליחנות הצבאי והחזיר להמון הישראלי את תחושת הראוותנות שכה עמדה לו לרועץ. בימים ההם, עמד רבנו מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל והכריז: "לעבור תחת קיר נטוי ולצאת בשלום זה לא חכמה. חכמה היא לקיים מה שכתוב בתורה...".

בדברים אלו להבנתנו, מצויות שתי נקודות: האחת היא, שמעשה מוצלח מדהים ככל שיהיה, אינו מצדיק סיכונים שאסור להיכנס אליהם, למרות מה שנקרא אצלם "עמידה במבחן ההצלחה". השנייה היא, שערכי הנצח של התורה מתבססים על מהלך חיים שוטף ומחייב ולא על מצגות של מצליחנות רגעית, שתדיר חולפת לה חיש, כמו שראינו במהלך השנים, כאשר אלפי מחבלים מסוכנים שוחררו עבור קומץ שבויים חיים וחלקי גופות רח"ל או אף זכות לשמוע אותות חיים וכיוצ"ב ה"י.

כל אדם בר דעת מבין, שההתמקדות באטרקציות זוהרות שלעולם אינן מלמדות על הכלל לאורך ולרוחב, לא מיטיבה עם השכל הישר. אם בקרב החיצוניים הרחוקים מתורה ומאורח חיים מושכל ומחושב, קשה לתבוע מבט מאוזן ושיפוט בריא של האדם נוכח הסובב אותו — דומה, שדרישה דומה אינה צריכה להיחשב למוגזמת, כאשר המדובר בשומרי תורה חרדים, ששיקוליהם אמורים להיות שיקולים רחבים, המושתתים על אורח חיים יומיומי.

מבחינה זאת, בדורנו המושפע באמצעי השפעה המוניים וצבעוניים, יותר מבעבר, קיים קושי לייצר מבט בעל אופקים רחבים כדבעי. מטבע הדברים, בעלי עניין ממקדים את התמונה למימד אותו רוצים הם להעצים. כל אחד מו"ל ז´ורנל לטובת איזשהו עניין, ומבליט אותו ללא שום קנה מידה פרופורציונאלי, כשלעיתים המדובר הוא אף בנושא חיובי וללא כוונה לשיבוש. זה נוצר ממילא, מתוך נתונים אובייקטיביים, המשקפים הבלטה יוצאת דופן של האובייקט המטופל, לעומת אחרים, שחשיבותם לא פחותה, אלא שבאותה נקודת זמן אין להם דורש ומבקש שמתמקד בהם.

על הכל ישנו גם קושי מהותי להציג ערכי אמת רוחניים, שאין לבטא אותם בצורה חזותית-צבעונית ואין להם מקום בעולם הפעלולים והאטרקציות.

וכאשר זהו המצב באשר לבעלי כוונות טובות, כשמדובר בשיבושים מכוונים הננקטים בידי אנשי שוליים חסרי תודעה תורנית, הסוגדים לעמדתם כעיתונאים בסגנון החילוני ורואים בה הצדקה ומנוף להחדרת גחמותיהם — אפקט השקר החזותי חמור שבעתיים.

במסגרת זאת לקראת חג הפסח, היה מי שמצא לנכון, לפאר בקרב שומרי התורה, תופעות מצליחנות כלכלית ועסקית, תוך סקירת דמויות שעשו להם שם בתחומים אלו, כדוגמא, לציבור האמון על הקדשת החיים לתורה.

כמובן שאין עינינו צרה בכל מידה של הצלחה שחונן אותנו הבורא בכל עניין. עם זאת, מותר לנו להביע שאט נפש, מהמגמה הטיפשית של רוממות המצליחנות הריקנית הזו בקרב עולם התורה ולהטיל בה דופי. עוד יותר מכך, עלינו לבאר את מידת הנביבות שבהתמקדות בקומץ דמויות מצליחניות, כמשל וכמודל לחיקוי.

תדיר ישנם כאלו, בעיקר מקרב אותם אנשי שוליים, המבקרים את ערך הקדשת החיים לתורה, כשהם מכבירים מילים בלב ולב על שבח לימוד התורה, אך מסייגים את דבריהם ואומרים, "שלא כל אחד יכול להיות לומד ולצאת ת"ח גדול". וכאן נשאלת השאלה: כלום כל אחד שנטש את תלמודו רח"ל ויצא לשוק העבדים, נעשה למצליחן אולטימטיבי? וכמה כאלו ישנם, שאבדו את עולמם מכל הצדדים, כשנותרו עם משכורת מינימום או קצת למעלה ממנה, כשהם צריכים לפרנס משפחה ששום משכורת בעולם המערבי אינה מספיקה עבורה, על מנת לחיות באווירה, שאין בה כבר הצדקה — לא חיצונית וגם לא בתוך הבית פנימה — להצטמצמות, צניעות והסתפקות במועט?

ועוד יתירה מזאת: האם גם אלו המצליחנים בנקודת הזמן הזו, יכולים להוות דוגמא בעולם בו אנו חיים, כאשר אחריתם של טיפוסים כמו בשאר אל אסד (גם הוא עלה כמטאור בשנות השלושים שלו) מצויה בכור ההיתוך? כלום מיקוד כה סלקטיבי בדמויות הנסקרות כמו גם בשטחי המצליחנות שלהן, תואם מבט מאוזן ובריא?

אכן השאלה העיקרית העשויה לעניין אותנו כבני תורה היא: האם יש להשוות כל מעלה רוחנית שנרכשה על ידי מי ששרו באוהלי תורה דוגמת סברא בלימוד, או כדברי רבינו "אפילו מחשבה אחת של מוסר", לכל מה שבידם להשיג במנוסתם מייעודם המקורי? וכמה צריכים אנו להעריץ את אלו היקרים יותר מכל, שגם במושגים תורניים כדבעי אינם רואים בעצמם הצלחות נוצצות ובכל אופן עמלים בתורה ומצוות בכל כוחם ובשמחה!?!

שאלות אלו ראויות להידון, לא רק לגופן, אלא גם לצורך הבנת מידת הפחזות הרשלנית, המצויה אצל מי שמרשה לעצמו, להביא את מצג השווא המהובל אל תוך ביתו...