♦ מפלגת העבודה התעוררה לחיים, רגע לאחר שכולם כבר הספידו אותה. ששה מתמודדים על ראשות המפלגה, לה שמונה ח"כים בלבד. למי מירב הסיכויים לנצח? ♦ מיהו אויב הצנזורה שמטריד את מערכת הביטחון ממקום מושבו בארה"ב? ♦ מדוע הוחלט בפעם הראשונה למנות אדם המכהן בתפקיד רשמי במוסד, לשליח ראה"מ לביצוע עיסקת שליט? ♦ מהו מדד האושר, ובאיזה מקום נמצאים תושבי מדינת ישראל?♦ מה בדיוק שכח ברק במלון בלונדון, ולאיזה מקום הגיע בסקר הפופולריות?♦ מדוע הצבא מתעקש לכנות את הרצח בשכם — תקרית ולא פיגוע? ♦ רגע היסטורי: האם הסטירה הסעודית שגרמה להפגנות ומהומות בעולם הערבי, לא קרתה מעולם? ♦ כיצד מזהים מחבל אל קעידא? מה ארע בבית נתניהו ערב החג? ומה קרה לעץ של אבו מאזן? ♦

"אויב העם"

היהודי מארה"ב שהפך לאויב מערכת הביטחון והצנזורה הישראלית

אי שם בסיאטל, גר יהודי בשם ריצ´רד סילברסטיין. האיש, שמגדיר את עצמו כשמאלי קיצוני, הפך לאויב הצנזורה הישראלית. באתר התקשורת האלקטרוני שהקים, הוא חושף עוד ועוד פרשיות ביטחוניות, עליהן יש צוי איסור פירסום.

אין לו בלקסיקון שמות של אישים כמו י´ מהשב"כ או ת´ מהמוסד. הוא כותב הכל בשמות מלאים. כאשר יורם כהן היה עוד י´ מהשב"כ, כבר חשף סילברסטיין את שמו המלא, כמו גם את תמיר פרדו — ראש המוסד. הכל אצלו גלוי ופתוח, והוא כמובן לא מסגיר מקורות.

מי שחושב כי מדובר בצעיר חובב מחשבים והרפתקאות, טעות בידו. סילברסטיין הוא בן 58, ונראה כסב חביב כסוף שיער. תוך שנתיים הפך להיות מקור מידע עבור כל מי שרוצה לדעת על פרשיות שלא פורסמו במדינת ישראל. בדרך הפך גם להיות לאויב הימין הקיצוני.

החשיפה הגדולה שלו היתה בפרשיית ענת קם. בשעה שבמדינת ישראל חיפשו לאן נעלמה, פירסם סילברסטיין את כל פרטי הפרשה. גם פרשות נוספות עליהן חל איסור פירסום מטעם הצנזורה, כמו מעצרם של אמיר מח´ול והמהנדס החמאסי דיראר אבו-סיסי, פורסמו אצלו לראשונה, הרבה לפני כלי התקשורת במדינת ישראל.

סילברסטיין המדבר עברית, אותה רכש במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית בשנות ה-70, עוקב אחר התקשורת הישראלית, ושומר בסוד כאמור על זהות המדליפים שלו. "אני אוהב את מדינת ישראל, ולכן אני עושה את מה שאני עושה", הוא מתרץ את מעשיו.

כצפוי נמנה כאמור סילברסטיין על האגף השמאלי במפה הפוליטית. הוא מעריץ את השמאלנים המפגינים נגד גדר ההפרדה, מתעב את "הכיבוש" בגדה, דורש זכויות שוות לאזרחים ערבים-ישראלים ומגדיר את הדמוקרטיה הישראלית כזו של סרביה בעידן מילוסוביץ´.

בשנתיים האחרונות הוא עוסק בעיקר בפרשיות ביטחון במדינת ישראל, ובז לצנזורה שמנסה לחסום את המידע מסיבות ביטחוניות. "בדמוקרטיה אמיתית, האזרח יכול לשאול שאלות ולבקר את הממשלה, אבל במדינת ישראל שירותי הביטחון כל כך חזקים שאיש לא יכול להם", הוא אומר.

"היום אין מישהו במדינת ישראל שכותב חצי ממה שאני כותב. אני לא מקבל את ההגדרה שהשב"כ, המוסד או הצנזורה, הם שיקבעו מה הכי טוב עבורנו. בקצב הזה מדינת ישראל תהיה מבודדת והמטרה שלי היא לוודא שזה לא יקרה", הוא משכנע את עצמו.

במערכת הביטחון עוקבים בעניין אחר הדברים שהוא כותב. סילברסטיין מודע לאפשרות שיחידת המודיעין היוקרתית 8200, תנסה אולי לחדור לו למחשב או שהמוסד יחפש אותו, אבל לדבריו, הוא מרגיש מוגן בארה"ב. החלום שלו הוא לבקר בארץ עם משפחתו, ולאכול ארוחת ערב עם המהנדס אבו סיסי, שעל פי החשד הוא "אבי הרקטות" של החמאס.

אם סילברסטיין יגיע ארצה, סביר להניח כי הוא יגורש או יעצר, ולכן הוא יכול להמשיך לחלום, ובינתים להמשיך לפרסם ולחשוף עוד ועוד פרשיות ביטחוניות. אויב הצנזורה בפעולה.

השליח החדש

מה מאחורי המינוי של איש המוסד דוד מידן, למחליפו של חגי הדס?

סילברסטיין חושב שהוא יודע הכל, אבל על המינוי של איש המוסד, דוד מידן, כמחליפו של חגי הדס, כנציג הממשלה במו"מ עם החמאס לשחרורו של גלעד שליט, הוא לא ידע. המינוי פורסם בארץ, ערב חג הפסח, לאחר שהדס הודיע כי הוא מסיים את תפקידו עקב סיבות משפחתיות ואישיות.

מידן היה עד לאחרונה ראש אגף "תבל" במוסד, האחראי על קשרי הארגון עם ארגוני ביון ברחבי העולם ועם מדינות שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. את מרבית שנותיו במוסד עשה כ"ערביסט", ושירת כקצין איסוף באגף "צומת", האחראי על איתור, גיוס והפעלת סוכנים. כמו כן עמד בראש כמה שלוחות של המוסד בחו"ל, והיה אחראי על הפעלתם של כמה קציני איסוף. למוסד הגיע הישר משירות צבאי ביחידה 8200 של אמ"ן.

מינויו של מידן לנציגו של נתניהו למשא ומתן עם החמאס, עורר תמיהה במערכת הביטחון. מעולם לא מונה לתפקיד המתווך בעיסקת שבויים, אדם שמכהן בפועל בתפקיד רשמי במוסד. בעבר היו נושאי המשרה הזו, יוצאי מערכת הביטחון, אנשים שבעבר היו בשב"כ, במוסד ובצה"ל, או עורכי דין שאינם אנשי המערכת.

יש אמנם בשב"כ, במוסד ובאמ"ן, יחידות ואנשים המטפלים בנושא, אולם שמם נותר חשאי, ותפקידם רק לסייע למי שנושא רשמי בתפקיד נציגו של ראש הממשלה. משום כך המינוי הנוכחי נחשב לתמוה, בפרט בגלל העובדה שאסור לפרסם את שמם ותמונתם של מי שעובדים בפועל במוסד ובשב"כ, למעט העומדים בראש הארגונים.

מקורות במערכות המודיעין והביטחון ניסו להסביר בשני אופנים את הסיבה למינוי. 1. התפקיד נועד להעניק למידן פיצוי, לאחר שנרמז לו על ידי ראש המוסד תמיר פרדו, כי הוא לא ימונה לסגנו, כפי שרצה מידן. 2. התפקיד נועד לשמור אותו בארגון ולמנוע את פרישתו, כדי שיוכל להתמודד בבוא הזמן על תפקיד הסגן ולאחר מכן על ראשות המוסד.

כך או אחרת, הסגן הנוכחי, ר´, ימשיך בתפקידו עד קיץ 2012 ואז ככל הנראה יחליף אותו י´, ראש אגף צומת העומד לצאת לחופשת לימודים.

ובינתים התפתח לו ויכוח באשר להתאמתו של מידן לתפקיד. יוצאי מוסד המכירים אותו מקרוב, משבחים את יכולותיו כאיש מקצוע, גם בהיותו בצומת וגם אחר כך כראש תבל. מאידך יש הטוענים כי בעברו, נקלע לעימותים עם הכפופים לו וגם עם הממונים עליו.

מה שברור הוא, שלא מידן יכריע האם תהיה עיסקה אם לאו. ההכרעה בידי נתניהו ושרי הממשלה. החמאס לא עומד להגמיש את התנאים שכבר נקבעו וסוכמו באמצעות המתווך הגרמני בתקופת כהונתו של קודמו של חגי הדס, עופר דקל. התנאים היו ונותרו: שחרור של 425 מחבלים, ובהם כאלה שהיו מעורבים בפיגועים קשים. בנוסף נדרשת מדינת ישראל לשחרר את מרואן ברגותי ראש התנזים, ואחמד סעדה, מנהיג החזית העממית.

אולמרט לא הסכים לקבל את העיסקה הזו. גם לנתניהו קשה. וכך קורה כי מתווך בא, מתווך הולך, ושליט נמק בכלא.

התעוררו לחיים

העבודה: מפלגה כה קטנה עם מתמודדים רבים על תפקיד היו"ר

מפלגת העבודה חוזרת לענינים, והרוחות הפנימיות מתחילות לגעוש ולסעור, בדיוק כפי שהיה תמיד במפלגה זו. בפוליטיקה הישראלית לא זוכרים מפלגה כה קטנה עם כל כך הרבה מתמודדים על תפקיד יושב הראש. שמונה חברי כנסת, ושישה מתמודדים על ההנהגה. שלושה ח"כים מכהנים, ושלושה מועמדים חיצוניים.

בעוד במערכת הפוליטית לועגים למספר המתמודדים, הרי שבעבודה מציינים את הדבר כהישג. לדבריהם, מאז עזב אהוד ברק את המפלגה, נרשמת התענינות רבה בקרב חברים המגיעים להתפקד. ההערכה היא כי בתום המפקד יעמוד מספר החברים על 60 אלף, כפול מהמספר הנוכחי.

הראשון שהודיע על התמודדותו היה יצחק הרצוג. אחריו הודיעה גם שלי יחימוביץ על התמודדותה, דבר שגרם לאבישי ברוורמן להסיר את מועמדותו. הבא אחריה היה שלמה בוחבוט — יו"ר מרכז השלטון המקומי, ואחריו עמיר פרץ. עוד אחד שחוזר ומתמודד הוא היו"ר לשעבר, עמרם מצנע, והאחרון שנכנס למרוץ הוא איש העסקים הראל מרגלית.

מצנע טרם הודיע רשמית כי הוא במרוץ, אבל נתן לפעיליו להבין שכך יעשה. תחילה דובר כי יתמודד בראשות תנועת שמאל גדולה. אולם מצנע הבין כי לא יוכל לעשות זאת, ואם ברצונו לחזור להנהגה הפוליטית, יוכל לעשות זאת רק באמצעות מפלגת העבודה.

כזכור הגיע מצנע למפלגת העבודה במהלך 2002, כראש עיריה מוצלח ופופולארי בחיפה. בבחירות המקדימות על ראשות המפלגה, התמודד מול בנימין בן אליעזר וחיים רמון. העבודה היתה אז חברה בממשלתו הראשונה של אריאל שרון. באותה עת ארעו פיגועי תופת רבים, והמסר שמצנע נשא עימו היה הרבה יותר שמאלי, מהקו הניצי של שר הביטחון ויו"ר המפלגה בן אליעזר.

המתמודד השלישי, חיים רמון, כיהן אז כיו"ר וועדת חוץ ובטחון, והוביל את מיזם הקמת גדר ההפרדה. מצנע נתפס כמי שנמצא מחוץ לזירה הפוליטית, אך הגיע עם הילה של אלוף פיקוד מרכז באינתיפאדה הראשונה, ועם הצלחה גדולה של ראש עיריה. כל זה הביא אותו לניצחון פנימי.

בבחירות הצליח לקבל 19 מנדטים, אבל נותר באופוזיציה. הוא לא הסכים להכנס לממשלת שרון השנייה. חבריו לא אהבו את ההחלטה, והחלו למרר את חייו, כפי שעושים תמיד ליו"ר העבודה המכהן. מצנע הבין את העניין ופרש מראשות המפלגה. תחילה נשאר ח"כ פשוט, אך כעבור כמה חודשים פרש והלך לכהן כראש המועצה הממונה בירוחם. אנשיו אומרים כי הוא בחר בעשייה בירוחם, על פני ישיבה ריקה מתוכן בכנסת.

במשך חמש וחצי שנים עמד בראשות הוועדה הקרואה בעיר הדרומית וצבר פופולריות רבה. עם הרוח החדשה, מנסה מצנע לכבוש מחדש את מפלגת העבודה, תוך תקווה לקבל את תמיכתו של פואד.

בינתיים עסוקים המועמדים במפקד אינטנסיבי, וכל אחד מספר על מאות או אלפים שפקד לשורות עבודה. מצנע ינגוס בכוחם של שלי יחימוביץ´ ושל יצחק הרצוג. מי שעשוי לשוב ולהפתיע הוא עמיר פרץ, שידוע בכח הארגון שלו.

מה שברור שמי שהספיד את העבודה, עשה זאת מוקדם מידי. המפלגה הזו שבה והתעוררה לחיים, ממש כפי שקרה לפואד. כמות המופלטות שאכל השבוע, מעידה כי האיש חזר לעצמו..

מדד האושר

סקר: הישראלים במקום השביעי בעולם, הפלשתינים במקום האחרון

מעת לעת מתפרסמים סקרים שונים ומשונים, שנועדו למלא חורים בעיתונים, בעיקר כאשר מדובר בתקופה של חגים, בהם יש עוד ועוד מוספים, וחדשות אין. העורכים והכתבים צריכים לספק את החומר הנדרש מהם, ולכן הם פונים נואשות למכוני סקרים, מזמינים שאלות, (משלמים יקר), ומקבלים תשובות, שהופכות לכותרות פסקניות ונחרצות, כאילו מדובר במדע מדויק שאין לערער אחריו.

אין לדעת, האם גם הסקר הבא, בוצע באותה שיטה, אבל התוצאה שווה. גם כאן נעשתה פנייה טלפונית ופנייה פנים מול פנים באמצעות מכון סקרים אמריקאי מוכר ומפורסם לאלף אנשים ב-124 מדינות. המטרה היתה לבדוק ולגלות, באיזו מדינה מגלים האזרחים את האושר שלהם יותר מכל. המימצאים די מפתיעים, לפחות בכל הקשור למדינת ישראל.

הסקר של מכון "גאלופ" האמריקאי, מגלה כי 63% מתושבי ישראל מרוצים מחייהם. אפילו בארצות הברית, בבריטניה ובברזיל מאושרים פחות. התקשורת יצאה מגדרה לספר על האושר הישראלי, אך לא שכחה לציין צמד מילים מקדים לנתונים: "למרות הכל".

ואכן "למרות הכול", הישראלים מרוצים. הסקר מדרג את תושבי מדינת ישראל במקום השביעי מבין 124 מדינות שהשתתפו בשאלות וב"מד האושר".

את הרשימה מובילה דנמרק, בה 72% מרגישים אושר עילאי... במקום השני: שבדיה וקנדה עם 69% אושר. אחריהן אוסטרליה עם 65%. בהמשך הרשימה, מדורגת מדינה מפתיעה — ונצואלה יחד עם פינלנד עם 64%. ובמקום השביעי: ניו זילנד יחד עם ישראל עם 63%. אפילו הולנד ואירלנד מדורגות מתחת ישראל עם 62%. מיד אחריהן: ארצות הברית עם 59%, וברזיל עם 57%.

בתוך 124 המדינות שנבדקו בסקר, יש גם מדינות ערביות. הראשונה מביניהן עם הניקוד הגבוה ביותר היא איחוד הנסיכויות עם 55%, והיא מקדימה אפילו את בריטניה המערב אירופית עם 54%. הבריטים קרים ואדישים, ואפילו החתונה המלכותית השבוע לא מוציאה אותם מגדרם.

ברוסיה 24% מרוצים, בלבנון וביוון 21%, בהודו 17%. ובתחתית הרשימה מדורגות מדינות אפריקה שמדרום למדבר סהרה. את "מדד האושר" נועלת צ´ד כשאחוז בודד אחד מתושביה מרוצה ממצבו. אפילו בהאיטי, בה נרשם אסון צונאמי כבד, עומד מספר אחוז המאושרים על שתיים.

ואיזו רשות ערבית סוגרת את מדד האושר? הרשות הפלשתינית עם 14% של תושבים המרוצים ממצבם. האם המד הזה ישתנה בספטמבר הקרוב, לאחר החלטת האו"ם הצפויה בעד הקמת מדינה פלשתינית? האם זה יעלה את מפלס האושר?

אבו מאזן וחבריו, עוד עשויים ליטול את הסקר הזה ולמנף אותו, רק כדי להראות עד כמה הם מסכנים, ועד כמה יש לסייע להם להכריז על מדינה עצמאית. בדרך להכרזה חד צדדית, משתמשים בכל נשק אפשרי.

לעת זקנה

סקר נוסף מגלה: מי הפוליטיקאי הכי פופולרי בישראל ומי הכי פחות?

והנה עוד סקר, שמגיע מאותה נקודה בדיוק, בה הוזכר הסקר הקודם. שוב יש צורך למצוא פרטים פיקנטיים, ולצורך כך מגייסים את שמו של שמעון פרס מצד אחד, ואת אהוד ברק מצד שני.

סקר "הארץ" שבוצע על ידי חברת "דיאלוג" בפיקוחו של הסוקר המפורסם פרופ´ קמיל פוקס, הציג לנשאלים 16 בעלי תפקידים בכירים במדינה מכל תחומי החיים. הסקר בדק מעמדם של האישים הבכירים בתחומי הפוליטיקה, המשפט, הכלכלה, הביטחון ועוד.

הסקר מגלה כי שמעון פרס הוא האישיות הפופולרית ביותר מבין הפוליטיקאים במדינת ישראל. פרס שספג כל חייו הפוליטיים ביזיונות, הפסדים (ועגבניות), זוכה חודשים ספורים לפני שימלאו לו 88 שנים, להיות במקום הראשון, במרחק ניכר מהבאים אחריו. 72% מהציבור שבעי רצון מתפקודו כנשיא, לעומת 20% שהביעו אי שביעות רצון ממנו.

הסקר מגלה כי שביעות הרצון מפרס היא עממית וחוצה מחנות ומגזרים. שותפים לה כולם. רק במגזר הערבי לא מביעים התפעלות יתרה מתפקודו של האזרח מספר אחת. זאת למרות שבמשך שנים נהגו לסנוט בפרס ולספר כי במשפחתו הקרובה יש ערבים... (סיפור שקרי, אבל כזה שנקלט חזק), וחרף פעילותו הרבה למען השלום. האזרחים הערבים לא מתרשמים, ועל פי הסקר לא מתפעלים כאמור מפרס.

כך או כך, פרס עוד עשוי להתלהב מממצאי הסקר, ולאחר שיסיים את הקדנציה שלו כנשיא, הוא (עלול) להכריז כי הוא מתמודד על ראשות הממשלה. בעבר נהג כך יצחק נבון, כאשר שקל להתמודד על ראשות הממשלה, לאחר שהיה נשיא מדינה פופולרי. ברגע האחרון חזר בו מכוונתו, הצטרף למפלגת העבודה וסיים את הקרירה הפוליטית כשר חינוך.

פרס כאמור תופס את המקום הראשון, וממש שלא במפתיע, תופס שר הביטחון, אהוד ברק, את המקום האחרון (עוד לפני פרשת שיכחת המסמך בלונדון). רק 30% מהנשאלים הביעו שביעות רצון מתפקודו של ברק, לעומת 63% שהביעו אי שביעות רצון ממנו.

הנשאלים התבקשו לחוות את דעתם על תפקודו של ברק כשר ביטחון, אך מניתוח התשובות עולה, כי רובם התייחסו בתשובתם לאישיותו מעוררת המחלוקת, לפילוג שהביא על מפלגת העבודה ולהתנהלותו כפוליטיקאי.

מי שזוכה לציון גבוה יחסית, הוא מבקר המדינה, השופט (החיפאי) בדימוס מיכה לינדנשטראוס. %57 ציינו את עבודתו המקצועית, לעומת 25% שחשבו ההפך. עורכי הסקר הסבירו כי לא הופתעו מהממצאים בענינו של המבקר, כיון שהוא נתפס, כמי שאינו חושש מלהתעמת ישירות מול הפוליטיקאים, ולזכותו (או לחובתו), יש לזקוף את הפלתו של אהוד אולמרט מכיסא ראש הממשלה.

לינדנשטראוס נתפס כמי שממלא את תפקידו ביושר, ללא מורא ובעיקר — ללא משוא פנים. ועם נתונים שכאלו, אין ספק שנתניהו לא יזכה לחיים קלים בכל הקשור לפרשת ביבי-טורס.

אהוד שכח

מלחמת גירסאות: מה שכח ברק במלון בלונדון — פתק או מסמך חסוי?

שמו של אהוד ברק, לא נזכר רק בסקר לעיל (כולל המקום הטבעי אליו הגיע). הזכרת שמו מעוררת באופן תמידי קולות לעג פוליטיים, עד שיש המחפשים סביבו כל הזמן שערוריות ופרשיות. לעיתים נדמה שהוא לא צריך להתאמץ לייצר אותן. זה בא לו ממש בקלות. כך היה גם לפני חודש (אך פורסם רק שלשום). וכמו תמיד, כאשר מדובר בברק, יש פירסום, יש הכחשות ויש סיפור.

על פי מה שפורסם (גם ב"יתד נאמן") חשף ערוץ החדשות השני, כי במהלך ביקור שערך שר הביטחון בלונדון, השאיר ברק בחדרו במלון "פארק פלאזה" מסמך מסווג. בדיווח נאמר כי במהלך הביקור, הביאו אליו עוזריו שורה של מסמכים רגישים. בתום הביקור, כשעזב ברק את לונדון לתחנה הבאה במסעו, ניו יורק, נשארו חלק מהמסמכים הרגישים בתוך החדר.

מי שגילה את המסמכים, היה איש עסקים ישראלי, שהגיע ללון בחדר בו שהה ברק. האיש גילה את המסמכים, הזעיק את אנשי הביטחון הישראלים, והם באו ולקחום במהירות.

בערוץ השני, שם נחשפה הפרשה, נטען כי מדובר במסמכים סודיים ועליהם רשימות בכתב ידו של שר הביטחון. בדיווח נאמר כי המסמכים הוגדרו "סגול מצומצם", שם קוד למסמכים רגישים וסודיים.

החשיפה הזו גרמה כרגיל להתקפות לעגניות על ברק כולל הכותרת הקורצת: "אהוד שכח" על המשקל המפורסם — אהוד ברח. בכל הזדמנות שאפשר, "מכניסים" לו את זה (הנה גם אנו נסחפנו בכותרת של הקטע הזה..).

כך או כך, את אהוד ברק עצמו, הסיפור הזה הרבה פחות מטריד. הוא כבר התרגל להתקפות עליו, ולכן משרד הביטחון פירסם בתגובה הודעה יבשה בנוסח לקוני, "אכן המסמך נשכח, אכן הופקו לקחים, אבל המסמך לא היה סודי".

בהודעה נכתב: "מדובר בפתק ועליו רשימת נקודות לקראת פגישה של ברק עם איש ממשל בריטי. הפתק איננו מסמך סודי — ואיננו מסמך בכלל". עוד צוין בהודעה, כי על הפתק לא נכתב "שום דבר שלא הופיע בתקשורת פעמים רבות, ושלא נאמר על ידי שר הביטחון בראיונות בתקשורת ובהופעות פומביות".

והיו שאמרו כי אם זה היה קורה לנתניהו, לבטח זו היתה רשימת מכולת...

השייטת נחשפת

כיצד הגיעו מסמכים הקשורים ללוחמי השייטת לרחובות ניו יורק?

ארוע "השכחה" של אהוד ברק, אינו היחיד בתחום זה. לאחרונה התפרסמו כמה מקרים, בהם נשכחו מסמכים מסווגים במקומות שונים.

בצבא נאסר על המפקדים ליטול עימם לביתם חומר מסווג, מחשש לחשיפה. כמו כן על הקצינים להשגיח על המחשב האישי שלהם, בו יש סודות צבאיים רבים. מסמכי ויקיליקס המודלפים מחד, ופרשת ענת קם מאידך, מוכיחים עד כמה נדרשת זהירות בכל הקשור לשמירה על מסמכים. ולמרות כל זה, נחשפות כאמור שוב ושוב פרשיות של שכחת מסמכים.

רק לא מכבר נחשף מקרה, כאשר אלפי מסמכים מסווגים שעסקו בשייטת 13, הושלכו כלאחר יד ברחובות ניו יורק. היו אלו מסמכים אודות משפט הצוללנים המתנהל כבר מתחילת העשור הקודם, ובו תובעים לוחמי הקומנדו הימי מאות מיליוני שקלים פיצויים.

מומחה מארצות הברית, שקיבל לידיו את המסמכים לצורך כתיבת חוות דעת מטעמו של אחד המפעלים המזהמים את הנחל, הודה באחרונה כי השליך אותם בלי שידע לאן יתגלגלו.

פרקליטם של הלוחמים מיהר לשגר מכתב תלונה ליועץ המשפטי לממשלה, נגד המפעל ונגד אותו מומחה. הפרקליט דרש לפתוח נגדם בחקירה פלילית בחשד לעבירה, לכאורה, על חוק העונשין. היועץ המשפטי העביר את התלונה לטיפול פרקליט המדינה.

אחת הנתבעות היא חברת "כרמל אולפינים" לייצור פולימרים, ששכרה פרופסור המתגורר בארצות הברית, כדי שיחבר חוות דעת מטעם ההגנה, כדי לנסות ולהוכיח את טענתם, כי אין קשר בין הצלילה בקישון של לוחמי חיל הים למחלות בהן לקו.

לצורך הכנת כתבי ההגנה, נדרש המומחה לעיין בתיקיהם האישיים של הלוחמים, וכן לאלפי מסמכים צבאיים שנאספו מגורמים צבאיים שונים. ההערכה היא שרבים מהמסמכים מכילים לא מעט סודות צבאיים שהוטסו במיוחד לניו יורק.

במהלך חקירתו הנגדית של המומחה האמריקאי בבית המשפט, הוא הודה להפתעת כולם, כי חלק מהמסמכים שקיבל לרשותו אבדו בחוצות העיר, לאחר שהשליך אותם משסיים את השימוש בהם. אהוד ברק לא לבד.

פיגוע רצחני

מדוע מתעקשים בצבא לקרוא לרצח המתועב בקבר יוסף בשם תקרית?

עוד טרם נוקו סימני הדם בקבר יוסף בשכם, בעקבות הרצח המזעזע של בן יוסף לבנת הי"ד, וכבר החלו חילופי דברים סביב המעשה האכזרי. בצה"ל התעקשו להגדיר את המעשה כתקרית ולא כפיגוע. בכך קיבלו את הגירסה הפלשתינית, כי קבוצת המתפללים, היא שגרמה לכל מה שקרה.

ובכל זאת כדי לעמעם את העניין, ציינו בפיקוד מרכז, האחראים על גיזרת שכם, כי השוטרים הפלשתינים, לא היו צריכים להמשיך ולירות במתפללים, למרות שהם המשיכו בנסיעתם חזור הביתה, ולא שעו לקריאות לעצור. "הירי לא היה צריך להיות, אבל זה לא פיגוע" ציינו בצבא.

את לימור לבנת, האבחנה הזו הרגיזה. לבנת היא דודתו של הנרצח, ולטענתה מדובר היה בפיגוע חמור. "שום דבר לא יכול לתרץ ירי באנשים שהגיעו להתפלל ולא לעשות שום דבר רע", אמרה. חבריו של הנרצח, ציינו כי השוטרים הפלשתינים ירו ברכב במטרה לבצע "וידוא הריגה". הירי היה מטווח אפס, ואי אפשר שלא להגדיר את העניין כפיגוע.

בצבא מתעקשים כאמור כי מדובר בתקרית, אבל אי אפשר להתעלם מרצף האירועים האחרונים. מתחילת השנה כבר נמנו שבעה הרוגים ישראלים בפיגועים. מדובר בחמשת בני משפחת פוגל, הרוגה בפיגוע מטען החבלה במרכז ירושלים וההרוג האחרון בקבר שכם.

ההרוג, בן יוסף לבנת, הוא נכדו של עזריאל לבנת, חבר ארגון הלח"י, שהצטרף אליו לאחר הפילוג ועסק בתפקידי מודיעין, כמו איתור מקורות הבולשת הבריטית. ב-44 נפגע ברגלו, נלכד על ידי הבריטים והועבר למתקן הכליאה בעכו. משם הועבר לאפריקה ושוחרר רק בתום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

אביו של הנרצח, נועם, אחיה של לימור לבנת, חזר בתשובה בצעירותו ועבר להתגורר באלון מורה. בנו — בן יוסף ("בניו"), נקרא על שם שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שהוצא להורג על ידי הבריטים.

הרצח של המתפלל, גרם כאמור לחילופי האשמות בין הצדדים, מי אשם בו, אך היו כאלו שלא עשו חשבונות מיוחדים, ומיהרו לסייע למשפחה שנפגעה. כזה הוא הנדיב ר´ יצחק לייב רענרט, שהתקשר לאשת הנרצח ואמר כי הוא תורם ספר תורה לע"נ בעלה הי"ד. הספר יוכנס לקבר יוסף בשכם.

קודם לכן, במסגרת תרומות ספרי התורה שהוא נודב בכל ביקוריו בארץ, תרם ר´ יצחק לייב רענרט ספר תורה קטן ומהודר בעלות 50 אלף שקלים לגמ"ח "אחים לצרה" שע"י ארגון זק"א והחברא קדישא בת"א.

אירוע היסטורי

האם הסטירה בטוניסיה, שהרעידה את המזה"ת, לא התרחשה מעולם?

כאשר יבואו היסטוריונים בעוד שנים, לתאר את ההפיכות שהתרחשו ועדיין מתרחשות בעולם הערבי, הם לבטח יזכירו את הסטירה שנתנה השוטרת התוניסאית לסוחר הירקות בשוק, מוחמד בועזיזי.

הסוחר בעל הכבוד הערבי, חש מושפל מהסטירה שקיבל מהשוטרת, והצית עצמו במחאה על המעשה. יחד איתו, הצית גל הפגנות נגד הנשיא, בן עלי. הלחץ הציבורי שהופעל על הנשיא, הביא בסופו של דבר להתפטרותו ולבריחתו מהמדינה. במקביל עודד המעשה את אזרחי העולם הערבי להתקומם גם כן נגד מנהיגיהם. המחאה עברה מארץ אחת לאחרת, וכיום היא מתרכזת בעיקר בסוריה ובלוב.

ההיסטוריונים יכתבו איפוא כי הסטירה של השוטרת הציתה מדינה שלמה והובילה להפיכה בטוניסיה ולאחריה גל הפיכות ומהומות בעולם הערבי. והנה השבוע הכריע בית המשפט בטוניסיה, כי הסטירה הזו בכלל לא היתה מעולם. "אני חפה מפשע, לא סטרתי לו", אמרה השוטרת בבית המשפט, ודבריה התקבלו על ידי השופט. במקביל, גם אמו של הסוחר בועזיזי אמרה כי היא סולחת לשוטרת, ואף ביטלה את התלונה שהגישה נגדה.

הטענה המרכזית היתה של סניגורה של השוטרת, שטען כי הנשיא המודח בן עלי, עצר אותה והכניס אותה מאחורי הסורגים, במטרה להרגיע את הרוחות הסוערות במדינה, בעקבות מותו של בועזיזי.

בסופו של דבר, "הסטירה שהדהדה בעולם הערבי", ייתכן שלא היתה. אולם השוטרת תזכה לאזכור היסטורי, כמו גם סוחר הירקות בועזיזי, ששמו נישא בפי מיליוני המפגינים שצעדו ברחובות המדיניות הערביות.

מובארק, קדאפי, אסאד בן עלי, ועלי עבדאללה סלאח — הנשיא המודח של תימן, לא ישכחו עד מותם את השם בועזיזי.

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

 שעון חשוד — מסמכי ויקיליקס מספקים עוד ועוד פרטים, ביניהם גם פיקנטיים ומענינים. בין אלפי המסמכים נחשפו גם פרטים על החשש במערב מפני אל-קעידא, ועל הדרכים להתמודד מול ארגונו של בן לאדן. מסמך חושפני במיוחד שהוכן בידי מדריכי מודיעין צבאיים במערב, מהווה מדריך למומחים ומספק הנחיות כיצד להעריך את מידת הסכנה הטמונה בעצירי אל קעידא שנכלאו במתקן המעצר גואנטנמו. המדריך כולל רשימה של פריטים שונים, במטרה לסייע לחוקרים להעריך את היכולת של העצירים ואת כוונותיהם. כך לדוגמה על פי המדריך, אם העציר עונד שעון קסיו דיגיטלי זול, הרי שיש לו קשרים עם אל קעידא. זאת משום ששעונים אלו נמסרו לאנשי הארגון בקורס להכנת פצצות. הדוגמא של השעון מובאת שוב ושוב לאורך מסמכים רבים, מה שמגלה, מדוע אנשי הביטחון האמריקאים, מתעקשים להביט בדקדקנות על פרק הזרוע של כל חשוד פוטנציאלי.

 עלטה בבית נתניהו — ערב חג הפסח, רגע לאחר סיום פגישת בני משפחת נתניהו עם הוריו של החייל החטוף גלעד שליט, ארעה הפסקת חשמל ממושכת בבית ראה"מ. מאבטחיו של נתניהו שמעו פיצוצים ונכנסו לכוננות. תחילה סברו שהרקע חבלני, אולם עד מהרה התברר כי מקור הרעש בפיצוץ במערכת המים, שגרם לקצר במערכת החשמל. התקלה נמשכה זמן רב ובבית נתניהו התנהלו כולם לאור נרות ופנסים. עד ליל הסדר התגברו על התקלה, אולם האבטחה תוגברה. איש לא נוטל סיכונים כשיש מכת חושך.

 העץ והסולם — רבות דובר על העץ הגבוה, שהעלה הנשיא אובמה את יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, לאחר שתמך בדרישתו של היו"ר להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. העץ היה כה גבוה, עד שאבו מאזן התקשה לרדת ממנו, ומכאן החלה התעקשותו עד היום, שלא לחזור לשולחן המו"מ. אבו מאזן מחבב מאז את משל העץ, ועושה בו שימוש תכוף. לאחרונה כאשר פורסמה תוכניתו המדינית הצפויה של אובמה, השתמש אבו מאזן שוב במשל העץ כדי לתאר את מצבו. "שנינו עלינו על עץ", אמר עליו ועל אובמה. "הוא ירד מהעץ עם הסולם, לקח איתו את הסולם, ועכשיו הוא אומר לי לקפוץ"...