אמנות מופשטת: דאדא
דאדא, מה זה? אודות התנועה מס' 1, מס' 2, מס' 3 האמנים והיצירות מרסל ינקו: ראו אתר מוזיאון יאנקו-דאדא מקס ארנסט: אודות
מקס ארנסט, הכובע עושה את האדם, 1920, קולאז', עפרון דיו וצבע מים ארנסט חתך דוגמאות של כובעים מתוך קטלוג לכובעי גברים והדביקם על הניר כראות עיניו, לאחר מכן, להשלמת התמונה חיבר את הכובעים זה לזה בעזרת דיו ועפרון, והוסיף שקיפויות וצבע ע"י צבעי המים. הוא מיזג כאן שלוש טכניקות שונות: קולאז', רישום וצבעי מים. ארנסט לא הוסיף פנים או ראשים לכובעים והפך את הצירוף למעין מכונה מוזרה שהכובעים מתפקדים בה כמעין שסתומים והשם שלה כתוב למטה בצד ימין: "הכובע עושה את האדם והסגנון הוא החיט" שזה משפט בנאלי. כיוון שמתחת לכובעים אין אנשים המסר של ארנסט הוא שכל אדם יכול לבחור לו כובע כרצונו, אך מתחת לכובעים מסתתרת ריקנות. האלמנט הוא הומוריסטי, ארנסט מלגלג על חשיבותו של הבגד ורומז שהוא אלמנט חיצוני ריק מתוכן. באמצעות הקולאז' משיג ארנסט דימוי בעל ערך חדש. הצורות שנגזרו מעיתונים מצורפות בדרך לא הגיונית ולא צפויה והקולאז' מקבל ממדים של מפגש של דברים שונים ומנוגדים שיוצרים דבר חדש. זאן ארפ: אודות ב"קולאז' עם ריבועים" של ז'אן ארפ האמן לא היה שבע רצון מרישום שעבד עליו, הוא קרע אותו לגזרים והשתמש בפיסות הניר שנקרעו ביד והשליך אותן על מצע מרוח בדבק כשהן נופלות עליו ללא טיפול או ארגון נוסף.
תנועות מקריות של ידיו ושל פיסות הניר הנופלות השיגו את כל מה שלא הצליח להשיג במאמצים קודם לכן. הוא הדביק את הניר בדייקנות על פי המקריות של נפילת החתיכות והמקריות הפכה לטכניקה יסודית בעבודתו כשהוא משנה את תוצאות המקריות רק כדי לשמור על הקומפוזיציה ובכך למרות שהוא דאדאיסט הוא אינו משוחרר לגמרי מהשמרנות המערבית אותה מנסה הדאדא להרוס. המקריות אצלו מאורגנת והקומפוזיציה נראית מאוזנת בין הצבעים הבהירים והכהים.הוא שינה את תוצאות המקריות כדי לשמור על איזון והרמוניה בקומפוזיציה, הוא עוזר למקריות ומארגן את היצירה שיצאה מופשטת וחסרת הקשר מציאותי. מאן ריי: אודות ב-1921 נסע לפאריס והצטרף לחבורת הדאדא בפאריס שם גם התחיל לצלם. הוא חולל מהפכה במדיום כשיצר ריוגרפיים: צילומים שנוצרים על נייר צילום ללא מצלמה. לפרנסתו צילם דיוקנאות וצילומי אופנה.
מאן ריי, הכינור של אנגר, 1924, צילום הצילום הוא סוריאליסטי, דרכו פיתח ריי את הנושא שלו: ה"אשה הסוריליסטית". ריי הוא אחד מהיוצרים הרב תחומיים החשובים והמשפעים שהפכו את הצילום למדיום אמנותי.
מרסל דושאן: אודות מרסל דושאן דחה את התפיסה המקובלת והטיל ספק בערכו של השיפוטי האסתטי ובערכה של יצירת האמנות. את כל זאת עשה בביקורת מלאת הומור ואבסורד. מרסל דושאן פרש דרכים חדשות שבהן ההיבט האינלקטואלי, כלומר הרעיון בפני עצמו חשוב יותר מאשר הצורה החזותית. הוא התמקד בשני נושאים: המכונה וארוטיקה. ביצירתו יש מכנה משותף עם הקוביזם והפוטוריזם.
דושאן, "עירום יורד במדרגות", 1912, שמן על בד בציור רואים דמות בפרופיל היורדת במדרגות. לא ברור האם זה גבר או אשה. דושאן מצייר את תנועת הדמות על ציר אלכסוני ואת המדרגות בפינה השמאלית התחתונה וכך יוצר תחושת התקדמות ותנועה בחלל. התנועה מודגשת על ידי חזרה על הצורות העגולות והקווים האלכסוניים שמתארים שלבים שונים באותה תנועה. דושאן שואל את הצופה אולי במכונה טמון משהו אנושי? החידוש של דושאן הוא רעיוני: גישה מכאניסטית לגוף האדם. יצירת רצף תנועה ושלילת זהות מינית. מהו טבע האדם? האם האדם הוא מכונה? האם האדם מתנהג בצורה מכאנית? דושאן לא מעריץ את המכונה כציירים אחרים אלא מזלזל בהערצה של התקופה המקודשת לטכנולוגיה. העירום איננו עירום במובן המקובל אלא דמות ממוכנת. אמנם יש אפיונים קוביסטים ופוטוריסטים בציור. בדומה לקוביזם הוא מפרק את הדמות לקצעים והיא מונוכרומטית. דושאן מנסה לתאר תנועה כמו הפוטוריסטים אך דושאן ער לעובדה שהדימוי הוא סטטי והתנועה לא קיימת על הבד אלא נוצרת בעין הצופה. הפוטוריזם משבח את המכונה ודושאן הופך את היוצרות ומראה את המכניות של האדם. דושאן מדבר באמביולנטיות: מצד אחד זה לא תיאור ריאליסטי של עירום, מצד שני השם מעיד על עירום. המיוחד אצל דושאן זה שהוא מציע לצופה אמנות שכלית, אינטלקטואלית דרך ההומור. ההומור הוא חלק חשוב מהיצירות שלו וכמעט בכולן הוא משתמש בהומור.
דושאן עוסק ב"אסתטיקה של המכונה" , דרך יצירותיו הוא מציג שאלות על האמנות, על תפיסת המציאות, ועל עולם התופעות, על האדם המודרני ועל היחס שלו למכונה ולתעשייה. הוא מוותר על טבעה הרגשי של האמנות ומתמקד בטבעה השכלתני. הוא עוזב את הכלים והטכניקות המקובלות של הציור ומנסה ליצור אמנות שחפה משיקולים אסתטיים. התוצאה היא ה"רדי מייד". כל זאת תוך כדי שימוש בהומור, אבסורד ואירוניה.
המזרקה, 1917, אמנות רדי מייד + כתובת בשחור עליה הוא חותם: את שם המפעל MOTT , כ-MUTT שזהו כינוי לטיפש או כלב בן כלאיים. האירוניה של דושאן מתבטאת במתן השם "מזרקה" לאובייקט שהוא למעשה משתנה. במשתנה המים זורמים פנימה ובמזרקה זורמים החוצה, במקום לזרום פנימה. דושאן לועג לחברת השפע התעשייתית וגם לאמנות בכך שהוא מכריח את הצופים לנתח את האובייקט כאילו היה פסל ששולטים בו חוקי הסימטריה, ביחס בין המסה לחלל, הצורות המעוגלות. מטרתו איננה רק יצירת חפץ אסתטי מאובייקט יום יומי אלא כוונתו לזעזע את דעת הקהל ואת מבקרי האמנות בהכניסו את החפץ לתצוגה במוזיאון.
"מונה ליזה", לקריאה נוספת כאן וגם כאן רפרודוקציה מטופלת שעליה הוסיף בדיחה פרטית משלו בצירוף חמש האותיות שצלילן בצרפתית זה: "בוער לה בתחת", כי היא כבר מאות שנים במוזיאון...
המסרים שלו הם יציאה כנגד הגישות המקובלות באמנות, סתירת יצירות מופת שנחשבות קדושות, קריאת תיגר על מה שנחשב: הטעם הטוב, שחיטת פרות קדושות של התרבות המערבית המסורתית והתרסה נגד התפיסות הבורגניות. |
