0
יותר לא אבקר שם... • ~ • ~ • מרגע שהעלו אורחיי מניו-יורק את הרעיון, ידעתי שמצפה לי יום מייגע. אחד הנושאים שגילו כלפיו עניין משותף ורגישות יתרה, הוא שימור המסורת היהודית בנכר והתחקות אחר שורשי המשפחה, כשהיא מבין שניהם גם משקיעה את מיטב מעייניה בחקירת כל שריד ופליט, רחוק כקרוב, שאולי ראה, שמע או הכיר מישהו מצד זה או אחר של משפחתה.
מרגע שיצאנו לדרך, עודדתי את רוחי בידיעה כי יהא מה שיהא, שעת הסגירה היא 17:00 ומה שיספיקו, יספיקו. לכל היותר ישובו למקום בביקורם הבא ועד אז... מי יודע מה עד אז ?
מרחב הקפטריה, רחש ורגש מהמוני מבקרים שנשפכו מאוטובוסים מגוונים, בכל צבע ולשון. נראה שביקור במקום כזה תובע להטמיע משהו, בין אם רעבים בין אם לא, אולי כדי לשכך מראש את שהלב עתיד עוד מעט לפגוש, בדומה לסעודה האחרונה שמציעים לנדונים למוות. אלא שכל המשקאות והחטיפים, הכריכים השמנים ועוגות השמרים שבעולם, אין בהם כדי לסמם עד לידי אידוש.
אחרי קפה ועוגה לתמיכה כללית, החל המסע שלנו במבוך המבנה המונומנטלי, בו הושקעו הרבה שאר-רוח ויצירתיות ברוכת דמיון. כשהתעכבו אורחיי בחלל הראשון והתבוננו בתמונות, במוצגים וקראו כל מראה מקום ותווית, המשכתי אל המרחב השני והשלישי, מימין ומשמאל. כעבור זמן, שבתי לבדוק לאן כבר הגיעו ומצאתים כחמש פסיעות הלאה, מעבר לעיקול באותו חלל ראשון...
פה ושם הציבו מושבים לטובת עייפי הגוף והנפש. אחד מהם שימש לי עמדת תצפית נוחה לסקור מבקרים אחרים, עיסוק אותו מצאתי מלא עניין, כשהמתבוננים אינם ערים לעובדה שהם עצמם מהווים מושא מרתק להתבוננות...
בסיבוב השני, קלטו אוזניי את השפה שעל ניגונה גדלתי, אף כי לא הבנתי ממנה אלא כמה מילים טובות ונעימות שאומרים לילדה קטנה ושכמותן לא שמעתי במרחב שהוקדש ליהדות אותה תפוצה. חלפתי מבלי להתעכב, יודעת בבטחה שלא אמצא בה מה שחסר לי באלבום המכורך ובזה של הנשמה, מה גם שלא באתי למקום כדי לדעת כמה, איפה בדיוק ובאיזה תאריך... ובכלל, לא מרצוני באתי לכאן שוב...
בכל ההתרוצצות הלוך ושוב, הייתי ערה לרגעים בהם טבעתי כולי ברשמים ולאלה שבהם התבצרתי. האמת היא שיותר מן המוצגים והעדויות המוקלטות, נגעו לליבי מבקרים קשישים, חלקם נכים, שפניהם העידו, ללא אומר, כי מכירים הם את המציאות הנשקפת מולם מכל עבר, היכרות בלתי אמצעית...
אורחיי נעים באי-קצב שלהם ואני מתקדמת וחוזרת אליהם חליפות, מתוך מחויבות משפחתית-נימוסית, ליצור קשר עין ולהחליף כמה משפטים מגשרים, כאשר מתחת להלוך ושוב, מתרוצצת בחללים הפתוחים ההם, נפש לכודה, שזועקת לצאת משם כבר, לאוויר הפתוח, לאור היום, לשוב כבר אל המלכודות המוכרות לה...
באחד החללים המרכזיים ואולי כבר מן האחרונים, נרגעו נשימותיי. עוד שעתיים הביקור הזה יהיה מאחוריי, חשבתי לעצמי והמשכתי לסקור פריטים קטנים, בוויטרינה מאוזנת, פיסות עדות לחיים שנקטמו. בין אלה היה פריט שלא התכוננתי לפגוש, לבובית* קטנה אחת, שיד אוהבת רקמה עליה באותיות גדולות: Liebling [מחמלי]. [ *לבובית - מפית סינר קטנה שקושרים לתינוק מתחת לסנטר ]
אחרי חצות, כשכבר נסעו חזרה למלונם והדי הצחוקים משחררי הרשמים בארוחת הערב האינטימית, נדמו, עוד ישבתי מול המרקע לצפות בסדרה בלשית, דוחה את השינה, עד שעפעפיי נכנעו...
בחסות "אחותו הקטנה של המוות", קרב וחלף על פניי טור ארוך-ארוך של עוללים מתוקים בידי אימותיהם החייכניות, כשמאחורי גבי נשלחת לעברן יד ענקית שקופה, תולשת מצוואר התינוקות לבוביות עם Liebling רקום ומשליכה אותן לערמה המתגבהת למרגלותיי...
אילונה וטרי, אחיות של אבא נישאו לשני אחים התמונה צולמה זמן קצר לפני שנספו . ~ • ~ • ~ • ~ |