כותרות TheMarker >
    ';

    יום אחרון

    ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר (אפריל 1906 - 15 במרץ 1957)

    3 תגובות   יום שבת, 30/4/11, 01:01

    ''

     

     

    ישראל קסטנר
    ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר (אפריל 1906 - 15 במרץ 1957)
    היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה ומארגן פעולות הצלה שונות,
    בהן "רכבת קסטנר".


    בעקבות טענה של עיתונאי ירושלמי, מלכיאל גרינוולד, שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים,
    הגיש היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, כתב אישום נגד גרינוולד בגין הוצאת דיבה.
    משפטו של גרינוולד שעורר עניין ציבורי רב, הפך לבירור רחב יריעה של שואת יהודי הונגריה,
    ופעילותו של קסטנר במהלכה, ונודע כ"משפט קסטנר".

    בעקבות המשפט נרצח קסטנר בתל אביב.

    ישראל קסטנר נולד באפריל 1906 בעיר קלוז' (קלויזנבורג) שבחבל טרנסילבניה,
    בעת שהיה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.
    למד משפטים וקיבל תואר דוקטור למשפטים.
    בשנת 1937 נישא לאליזבט (בודיו) פישר.
    בשנים 1925–1940 עבד כעיתונאי בעיתון "אוי קלט" בקלוז',
    ובשנים 1929–1931 שימש ככתבו המדיני בבוקרשט.
    היה מראשי תנועת הנוער הציוני בטרנסילבניה ופעיל בתנועת העבודה הציונית,
    וכן שימש כמזכיר הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה היהודית בפרלמנט הרומני.
    בשנת 1940 סופחה טרנסילבניה להונגריה, וקסטנר עבר לבודפשט,
    בה מילא תפקיד בקרן היסוד,
    והחל משנת 1942 כיהן כסגן נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה.

    פעולותיו בשואה
    החל משנת 1941 ניסה קסטנר להקים גוף המורכב מיהודים ליברליים וסוציאל-דמוקרטיים שיעזור לפליטים היהודים שהחלו להגיע להונגריה. בשנת 1943 הפך הגוף לוועדה רשמית – "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט" – וקסטנר התמנה לסגן היושב-ראש שלה. אנשי הוועדה היו בקשרים עם מנהיגים יהודים בסלובקיה, שהייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית ונטלה חלק בהשמדת היהודים, ועם ועד שליחי היישוב, ששכן באיסטנבול שבטורקיה הנייטרלית, הקרובה גאוגרפית לשטחי הכיבוש וההשפעה של גרמניה. באמצעות קשרים אלו, ידעו אנשי הוועד על השואה המתרחשת בפולין וברוסיה. ידיעה זו התחזקה בהגיע פליטים יהודים מפולין להונגריה, ולנוכח דיווחים מפי אנשי צבא הונגרים ששרתו ביחידות הצבא ההונגרי, שנטלו חלק בפלישה הנאצית לברית המועצות. קיימות עדויות כי אנשי ועדת ההצלה פעלו להפצת המידע לכלל הקהילות היהודיות בהונגריה, אך ראשי הקהילות לא האמינו להם, לא הפיצו את המידע, ולעתים אף גרשו את השליחים שנשלחו על ידי ועדת ההצלה.[דרוש מקור] באותה עת, בזמן שהשואה התחוללה סביבה, הייתה עדיין יהדות הונגריה מחוץ למעגל ההשמדה.

     

    בראש ועדת ההצלה עמד רשמית אוטו קומוי, אולם מנהיגה בפועל והרוח החיה בה היה ישראל קסטנר.

    יואל ברנד היה יושב ראש 'מחלקת הטיול' של הוועדה, שהבריחה יהודים מפולין וסלובקיה להונגריה ומהונגריה לרומניה, כשמצבה של יהדות הונגריה היה עדיין טוב יחסית ונראה היה כי איננה נתונה לסכנת השמדה.

     

    ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה, והאסון רבץ לפתחה של יהדות הונגריה.

    אנשי הוועד יצרו קשר עם אדולף אייכמן, שהגיע להונגריה על מנת לארגן את השמדת יהודיה,

    ועם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס אס.

     

    במגעים אלו העלו אייכמן ואנשיו את ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם").

     

    אחד מחברי ועד ההצלה, יואל ברנד, טס לאיסטנבול, ומשם נסע ברכבת לחאלב כדי להיפגש עם משה שרת, ולהעביר את ההצעה לבריטים; אולם הבריטים, בהוראת הלורד מוין, שר המושבות, שמו את ברנד במעצר בקהיר. ההצעה שהביא נדחתה על הסף על ידי הבריטים ועל ידי האמריקאים מתוך חשש לפגיעה במאמץ המלחמתי המשותף עם ברית המועצות.

     

    לאחר כישלון שליחותו של ברנד, המשיכו אנשי ועד ההצלה לעמוד בקשר עם אייכמן ואנשיו, כשהנושא ונותן העיקרי מביניהם הוא קסטנר.

    קסטנר הצליח לשכנע את הנאצים ש-600 הסרטיפיקטים (אישורים בריטיים לעלייה לארץ ישראל) שהיו בידי הוועדה מיועדים למעשה למשפחות ולא ליחידים.

    למשפחות צורפו גם יתומים ובודדים. בסופו של דבר היו ברכבת 1,684 נפשות.

    אוטו קומוי הטיל על נציגי הזרמים השונים ביהדות הונגריה (אורתודוקסים, ניאולוגים, ציונים, תנועות הנוער) לארגן את רשימות היוצאים, כולל פליטים מפולין וסלובקיה, כך שהקבוצה זכתה לכינוי "תיבת נוח".

     

    בין היוצאים היו מעשירי הקהילה בבודפשט, שמימנו בכספם את מסעה של הקבוצה כולה, עלות שהגיעה לסך של 1,000 דולר לנפש.

     

    לצדם היו נציגים מכל הזרמים והסיעות של יהודי הונגריה, בהם הרבי מסאטמאר, הרב יואל טייטלבוים, קבוצה של יתומים מפולין וקבוצה מקלוז' שכללה גם קרובי משפחה וחברים של קסטנר.

    המשלוח נודע כ"רכבת קסטנר".

     

    קסטנר סבר שהדבר יהיה תקדים שיפסיק את תוכנית ההשמדה, ולאחריו יצאו רכבות נוספות; תקווה זו לא התגשמה.
    הרכבת הייתה אמורה להגיע לארץ נייטרלית, אך הגיעה בפועל למחנה ברגן בלזן.

     

    המשא ומתן על תוכנית "סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו באוגוסט 1944, 318 מנוסעי הרכבת ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 נוסעי הרכבת.

     

    באותה עת התנהלה השמדת יהודי הונגריה במלוא הקצב, ו-434,351 מיהודי הונגריה נשלחו אל מותם באושוויץ. הדבר היה כבר בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, לאחר נחיתת בנות הברית בנורמנדי, ותוך כדי

    התקדמות הצבא הסובייטי בפולין. נראה היה כי קורט בכר ניהל את המשא ומתן על מנת להשיג בו תוצאה כלשהי, בהכינו בכך אליבי לעצמו לתקופה שלאחר המלחמה; אך היה זה כבר מאוחר מדי, ורכבות הצלה נוספות, במתכונת הרכבת הראשונה, לא נשלחו עד לכיבוש הונגריה על ידי הצבא הסובייטי בינואר 1945.

     

    בדו"ח שהגיש קסטנר לסוכנות היהודית הוא מייחס לועדת ההצלה את שיגור 6 רכבות עם כ-18,000 נפשות מדברצן וסביבותיה לשטרסהוף שליד וינה במקום לאושוויץ, שם חולקו לעבודות שונות (פינוי הריסות, מפעלי תעשייה, עבודה בחקלאות) ורובם הגדול שרדו עד תום המלחמה.

     

    רק כ-30% מהם היו למעשה "כוח עבודה", האחרים היו זקנים, נשים וילדים. ועדת העזרה וההצלה מימנה משלוחי מזון וביגוד (למשל: 5,000 זוגות נעליים) שסייעו להחזיק את חברי הקבוצה בחיים.

     

    יחד עם זאת במשפטי נירנרבג הוכח כי משלוח זה בוצע לבקשתו של בלשקה ראש העיר הנאצי של וינה והמשלח קלטנברונר כותב לו במפורש ביום 30.6.1944 כי יהודים אלו נועדו ל"זונדר אקציון" כלומר להשמדה.

     

    בדיון בבית המשפט המחוזי שלא נסתר ע"י בית המשפט העליון הוכח כי לא מדובר בפעולת הצלה של קסטנר אלא בטרנספורט אשר משיקולים פנימיים של הנאצים לא הופנה לאושוויץ‏.

     

    
במקביל למשא ומתן על הרכבת נשלחו להונגריה שלושה צנחנים מארץ ישראל:

    חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי.

     

    ''

     

    חנה סנש

     

     

    חנה סנש נתפסה כשעברה את הגבול מיוגוסלביה וברשותה משדר צבאי בריטי, ונדונה למוות בעוון ריגול למען האויב בזמן מלחמה.

     

    פרץ גולדשטיין ויואל פלגי הגיעו אל קסטנר, תוך שהם נמצאים במעקב של השירות החשאי ההונגרי.

     

    פנייתם לקסטנר, כיו"ר ועדת ההצלה שהיה יעד שליחותם מטעם ההגנה, בבקשת עזרה העמידה אותו בפני דילמה מוסרית נוקבת של סיכון רכבת ההצלה ופעולות הצלה אחרות שתכנן קסטנר.

     

    הדילמה של קסטנר היתה חריפה במיוחד שכן לא פעל במחתרת אלא ישירות מול ראשי מערכת ההשמדה הנאצית. קסטנר נמנע מהתערבות גלויה למען חנה סנש, כדי שלא ייחשד כמרגל בריטי, ובכך יסכן את כל פעילות ההצלה.

     

    לימים יאמר על כך חיים כהן:

    "מה תלינו עליו כי הפקיר יהודיה ארץ ישראלית אחת שנכנסה ללוע הארי ביודעין כאשר חיי אלפים ורבבות עמדו על הכף".

     

     

    ''

     

     הצנחן פרץ גולדשטיין

     

     

    פרץ גולדשטיין הסגיר עצמו לגסטפו כדי לא לסכן את יציאת הרכבת שעליה עמדו לצאת הוריו.

     

    יואל פלגי מסר גרסאות סותרות במהדורות של ספרו "רוח גדולה באה" ובעדותו במשפט הדיבה:

    המכנה המשותף לכל הגרסאות הוא שפלגי הבין מקסטנר שאין טעם לפעילות הצנחנים, בבחינת

     

    "מעט מדי, מאוחר מדי".

     

    הדילמות שעמדו בפני קסטנר היו שונות מאד מאלו של ראשי יודנראט אחרים, כיון שבהונגריה מרד לא היה אפשרי. התקיימה אמנם פעילות מחתרתית ענפה של תנועות הנוער הציוניות, אלא שזו נעשתה בשיתוף וועדת העזרה וההצלה ובמימונה, ולא בניגוד לה.

     

    ואולם, הקיטוב הערכי כפי שנתפש אז ביישוב הארץ ישראלי בין ההקרבה של הצנחנים לבין מה שנקרא "שתדלנות" של קסטנר, כמו גם המתח הפוליטי בין אחדות העבודה, שמקיבוציה הגיעו רבים מהצנחנים, לבין סיעת מפא"י, שעם שורותיה נמנה קסטנר, החריף את הפולמוס הציבורי.

    בחורף 1944–1945 ביקר קסטנר בשווייץ, לשם המשך ניהול המשא ומתן בין הג'וינט לבין קורט בכר, אך חזר מרצונו משווייץ הבטוחה לגרמניה, ונסע עם קורט בכר בין מחנות הריכוז, בניסיון להציל את שרידי היהודים שנותרו בהם ע"פ הוראתו של הימלר.

     

    ידוע כי פעולתם המשותפת של בכר וקסטנר מנעה את חיסולם הסופי של עשרות אלפי השרידים במחנות ברגן-בלזן, מאוטהאוזן וטרזיינשטט. בארץ פרחה בזמנו שמועה, כאילו קסטנר הסתובב במדי אס אס, אולם לא נמצאה עדות ראייה לכך. לעומת זאת, היו עדויות של אסירי המחנות שראו אותו מופיע בחברת קצין אס אס גבוה (בכר), לבוש בחליפה אזרחית.

    עדותו במשפטי נירנברג
    לאחר המלחמה מסר קסטנר עדות בכתב ובעל פה במשפטי נירנברג לטובת מספר קצינים נאצים:

     

     

    ''

     

     קורט בכר

     

     

     

    קורט בכר,
    דיטר ויסליצני,
    הנס יוטנר
    והרמן קרומיי.

    וכך כתב על כך לאליעזר קפלן:
    "לפני שלושה חודשים הוזמנתי בתור עד לנירנברג. השתמשתי בהזדמנות זו כדי לשוחח עם קורט בכר.
    כידוע היה בכר קולונל אס אס לשעבר אשר שימש קצין קשר ביני לבין הימלר במשך פעולות ההצלה,
    ושוחרר בינתיים על ידי שלטונות הכיבוש הודות להתערבותי האישית.
    השיחה נסבה על הנושאים הכספיים המעניינים אותנו."

     

    ''

     

    אליעזר קפלן

     

     

    ההיסטוריון יחיעם וייץ כתב על כך כי
    "גם תומכיו המובהקים של קסטנר מתקשים להעניק הסבר סביר למניעו במתן ההצהרות".

    לעומתו, ההיסטוריונית שושנה אישוני-ברי הציעה הסבר להתנהלותו זו של קסטנר‏‏:
    "ראשית, מתברר שקסטנר נשלח לפעול במסגרת משפטי נירנברג על ידי הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי, כדי לייצג את העם היהודי בהיעדר מדינה יהודית שתייצגו.
    קסטנר פעל בנירנברג כדי להעלות את נושא שואת העם היהודי כנושא עצמאי, בניגוד לעמדתם של מארגני המשפטים - הבריטים והאמריקאים."

     

     

    ''

     

    שלושה מהנאשמים הבכירים במשפטי נירנברג – נירנברג, גרמניה, 1945/6

     

    מימין לשמאל:

    יואכים פון ריבנטרופ - שר החוץ בממשלת הרייך, נידון למוות.

    רודולף הס - סגנו של היטלר, נידון למאסר עולם.

    רייכסמרשל הרמן גרינג - מפקד חיל האוויר הגרמני ומראשי המשטר הנאצי,

    נידון למוות על ידי בית הדין, אך התאבד בבליעת רעל בתאו בטרם בוצע גזר הדין.

     

    קסטנר ובכר העידו על חלקו של ארנסט קלטנברונר, סגנו של הימלר, בהשמדת היהודים.
    בעקבות עדויותיהם, קלטנברונר נתלה (זאת, לפי פרופ' שלמה אהרונסון).
    לפי שושנה אישוני-ברי, הסוכנות היהודית הייתה זקוקה לעזרתו של בכר,
    הן כדי לאתר חלקים מן הרכוש היהודי שנגזל בהונגריה והן כדי לנסות לרכוש עבור "ההגנה"
    מכונות לייצור תחמושת בגרמניה.

    עדות לטובתו של בכר נחשבה למחיר זניח בהתחשב בצרכים הלוחצים של "המדינה בדרך".
    העדות לטובת ויסליצני ניתנה במסגרת מאמצי הסוכנות למנוע את הוצאתו להורג בצ'כוסלובקיה,
    בתמורה למידע על מקום הימצאו של אייכמן.

    מספר פעמים נקרא קסטנר לנירנברג על ידי התביעה האמריקאית במשפט, שגם מימנה כמה מנסיעותיו, כדי להשתתף בחקירתם של נאצים בכירים, תוך ניצול הכרתו הקרובה את מנגנון האס אס ובכיריו.

    משפט קסטנר
    בשנת 1947 עלה קסטנר לארץ ישראל. בזכות פעילותו בתנועת העבודה הציונית בהונגריה ולאור ניסיונו כעיתונאי,
    התמנה קסטנר בשנות המדינה הראשונות לדוברו של השר ד"ר דב יוסף במשרד המסחר והתעשייה ואף היה מועמד ברשימת מפא"י בבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) ולכנסת השנייה.

    בסוף שנת 1952, עיתונאי ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד, שהוציא עלון משוכפל בשם "מכתבים לחברי המזרחי",
    יצא בעלונו בהאשמה כי קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים
    והשתתף בגזל רכושם על ידי קורט בכר.

     

    ''

     

    עו"ד שמואל תמיר

     

    "ידידי חברי המזרחי בהונגריה, ידידי היקרים,"
    כתב גרינוולד,

     

    "ריח פגר מגרד את נחירי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל".

     

    הדברים זכו להדים כאשר השבועון "העולם הזה" פרסם את האשמותיו של גרינוולד.

     

     

     

    השר ד"ר דב יוסף, שקסטנר עבד במשרדו,
    והיועץ המשפטי לממשלה חיים כהן

    שכנעו את קסטנר להגיש תלונה רשמית נגד גרינוולד,
    כיון שסברו שאיש ציבור אינו יכול להמשיך בתפקידו מבלי להגיב על האשמות כמו אלו שהוטחו בידי גרינוולד.
    פרקליטות המדינה הגישה נגד גרינוולד כתב אישום בגין הוצאת דיבה.

    ''

     

    דב יוסף

     

     

    ''

     

    חיים כהן

     

     

    המשפט נמשך ארבע שנים בגלגולים שונים,
    במהלכם הפך קסטנר למעשה ממאשים לנאשם, וקיבל את הכינוי "משפט קסטנר".

    המשפט נפתח בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני נשיא בית המשפט, השופט בנימין הלוי,
    לימים חבר כנסת מטעם חירות וד"ש, כדן יחיד.

     

    ''

     

    השופט בנימין הלוי

     

     

    השמעת העדויות, חקירת העדים וסיכומי הצדדים נמשכו עד לאוקטובר 1954

    ופסק הדין ניתן על ידי השופט הלוי ביוני 1955.

    המשפט הפך לבירור רחב יריעה של כל שואת יהודי הונגריה.
    הנאשם יוצג על ידי עו"ד שמואל תמיר, איש אצ"ל לשעבר ולימים שר המשפטים בממשלת ישראל.
    תמיר הצליח לא רק להפוך את המשפט ל"משפט קסטנר",
    אלא גם נתן ביטוי לדעותיו הרוויזיוניסטיות, בגוללו האשמה חריפה נגד ראשי היישוב,
    הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון,
    לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם, את הידיעות על השואה.

     

    ''

     

    מלכיאל גרינוולד

     

     

    תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו,

     

    ''

     

    יואל ברנד

     

     

    הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש.

     

    ''

     

    יואל פלגי

     

     

    כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם קורט בכר,
    שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית הדין בנירנברג ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר,
    שנפלו בידי קורט בכר לעצמו.

    ככל שהמשפט הלך וקיבל את צורתו – ממשפט נגד גרינוולד לכתב אישום חריף נגד קסטנר והחוגים שמהם יצא – הוא משך תשומת לב גוברת והולכת בדעת הקהל. לפרקליטות התברר כי יש להחזיר את המשפט לאפיקו המקורי, דהיינו – האשמתו של גרינוולד.

     

    לצורך כך הוחלף הפרקליט תל, ששימש כתובע במשפט, ביועץ המשפטי לממשלה עצמו, חיים כהן,

    שהיה משפטן רב מוניטין (ולימים שופט בית המשפט העליון).

    דעת הקהל הושפעה במהלך המשפט מהופעתו של שמואל תמיר ומכתבותיו ומאמריו של אורי אבנרי בשבועון

    "העולם הזה". מבחינתו של אבנרי היה המשפט הוכחה כי השלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים,

    ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח", שהקיזו דמם בשדות הקרב של מלחמת העצמאות.

    "העולם הזה" הפך בעת המשפט לשופרו של שמואל תמיר, ובין אבנרי לתמיר נכרתה ברית בלתי כתובה
    (אשר בחלוף העתים תהפוך ליריבות),
    שהיה לה גם בסיס אידאולוגי על רקע היסוד הכנעני שהיה טמון בהשקפתם של שני האישים.

    תמיר, למרות שהיה איש ימין מובהק, נמנה עם קבוצה שפרשה בראשית שנות החמישים מתנועת החרות,
    אשר כללה גם את שמואל מרלין, הלל קוק וערי ז'בוטינסקי.


    בדעותיהם של חברי הקבוצה היה גוון כנעני מובהק,
    דבר שעלה בקנה אחד עם השקפותיו של אבנרי, שנתן לתמיר במה בשבועונו.

    המשפט הפנה שוב את תשומת הלב לצנחני היישוב היהודי באירופה וגרם בעקיפין ליוזמה לקיים טקס ההנצחה

    לפרץ גולדשטיין בקיבוץ מעגן שנקטע בשל אסון מעגן.

     

    בטקס היה אמור ראש הממשלה משה שרת לנאום נאום מיוחד בנושא פעולות היישוב היהודי ומפא"י בתקופת השואה.

     

    ''

     

    משה שרת

     

    בסופו של דבר השמיע שרת חלק מהנאום המקורי בנאום הספד ברדיו לנספי האסון.

    המשפט גם הוביל לחקיקת חוק מיוחד שאיפשר את הסבת שמו של קיבוץ נצר לנצר סירני על שם אנצו סירני שהיה צנחן חבר מפא"י, מכיוון שצמרת המפלגה ראתה חשיבות מיוחדת בהבלטת פעילותו נוכח משפט קסטנר.

     

    ''

     

    אנצו סירני

     

     

    פסק הדין
    ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט הלוי את פסק הדין.
    פסיקתו זעזעה את דעת הקהל במדינה, ובייחוד המשפט שזכה לככב בכותרות העיתונים:
    "קסטנר מכר את נשמתו לשטן".
    הלוי מצא את קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו.
    פסק הדין השתרע על פני 270 עמודים.
    השופט פסק בו כי קסטנר הפריד בין המוני העם לבין מיעוט של מיוחסים, קרובים וחברים,
    והעלים מידיעת חצי מיליון יהודים את סכנת ההשמדה הצפויה להם.

    את טענותיו של גרינוולד חילק השופט הלוי בפסק דינו לארבעה חלקים:
    1.שיתוף פעולה עם הנאצים.
    2."רצח בעקיפין" או "הכשרת הקרקע לרצח" של יהודי הונגריה.
    3.שותפות גזל עם פושע מלחמה נאצי.
    4.הצלת אותו פושע מלחמה מעונש אחרי המלחמה.

    השופט הלוי הדגיש את ממצאיו הבאים:
    • היהודים עלו בצייתנות לרכבות הגירוש, מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של נסיעתם, בהאמינם כי הם מועברים למחנות עבודה.
    • הנאצים אפשרו לקסטנר ולחברי ועד ההצלה להציל את קרוביהם, כדי להביאם לשיתוף פעולה.
    • עם הצלת המיוחסים ויתר קסטנר על פעולות הצלה נוספות ואף הפריע לפעולות ההצלה של משה קראוס,

    מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט אשר בעזרתו של הקונסול השווייצרי קרל לוץ, מחסידי אומות העולם, השיג תעודות חסות שווייצריות ליהודים.
    קסטנר גרם להסגרת צנחני היישוב והפקיר את חנה סנש למוות.
    קסטנר עזר בעדותו לקורט בכר להנצל מעונשו.

    רק בעניין אחד לא מצא השופט הלוי ראיות לאשמתו של קסטנר,
    והוא ההאשמה כאילו נטל חלק מכספי הגזל שבידי קורט בכר.
    בפסק דינו קבע השופט הלוי כי ההגנה הוכיחה את נכונות ההאשמות הראשונה,
    השנייה והרביעית האמורות לעיל, אך לא כן לגבי ההאשמה השלישית (בדבר שותפות הגזל).

    על כן מצא את מלכיאל גרינוולד אשם בסעיף זה בלבד וגזר עליו קנס סמלי של לירה אחת.
    כן הורה השופט למדינה לשלם לגרינוולד הוצאות משפט בסך 200 לירות
    (החלטה שגם לה הייתה חשיבות סמלית בלבד, מאחר שסכום זה היווה כחצי אחוז מהוצאות ההגנה בפועל).

    קסטנר וחיים כהן לא נכחו באולם בעת הקראת פסק הדין.
    למחרת השווה קסטנר את המשפט, בהודעה ב"קול ישראל", למשפט דרייפוס.

    פסק הדין גרם לזעזוע במדינה ובעולם היהודי והפך למרכזו של דיון ציבורי לקראת הבחירות הקרובות של שנת 1955.

     

    הציבור בארץ נחלק:
    חלקו, בעיקר תומכי חרות, מק"י, מפ"ם ואחדות העבודה, אימץ ללא סייג את החלטת השופט, וחלקו מתח ביקורת על פסיקתו הנחרצת של השופט בעניין השואה, שהתרחשה עשור קודם לכן והייתה אירוע ללא תקדים שלא ניתן לחרוץ עליו את הדין באופן כה החלטי.
     

     

    יואל פלגי, מצנחני היישוב, שהיה עד במשפט, אמר כי מדובר בדברים אשר שום שופט שאינו מניצולי השואה לא יבין לעולם.

    קול נחרץ נגד פסק הדין היה של העיתונאי ד"ר משה קרן, שהיה כתב ופרשן פוליטי בעיתון "הארץ" ומקורבו של ראש הממשלה משה שרת שאף תידרך אותו לאחר פסק הדין.
    זמן קצר לפני מותו, ב-8 ביולי 1955, הוא פרסם תגובה בעיתון "הארץ" לפסק הדין:
    "פרשת קסטנר אינה נותנת מנוח, כי כאן קרה דבר החורג מכל רגיל, העובר כל ממדים של דמיון ויכולת תפישה;
    יהודי, עסקן ציוני צעיר, שבוֹּ שַמוּ בתקופת הגיהנום רבבות את תקוותיהם היחידות וראו בו מלאך ההצלה -
    יהודי זה נאשם על ידי שופט בישראל כי 'רצח בעקיפין' - איש אינו יודע כמה מבני עמו -
    כי שיחק כל הזמן משחק כפול ונעשה שותף לרוצחים וידידם..."

    הדיו של משפט קסטנר יוסיפו אפוא וילוו אותנו שנים על שנים.

    הם יוסיפו להרעיל את האווירה בה אנו חיים כמשפטים ההיסטוריים המפורסמים, שבעקבותיהם קמו ממשלות ונפלו,
    כגון משפט דרייפוס בצרפת,
    משפט אלג'ר היס בארצות הברית,
    המשפטים על אגדת 'הדקירה בגב' בגרמניה, שחתרו תחת קיומו של המשטר הוויימרי.

    מדינת ישראל אינה לאחר מתן פסק דין זה מה שהייתה לפניו.

    ב-10 ביולי הוסיף וכתב:
    "או כולם אשמים במידה פחותה או גדולה, או אף אחד אינו אשם.
    פסק-הדין המרשיע את קסטנר לבדו והמזכה את כל שאר הנוגעים בדבר, אלה במפורש ואלה בשתיקה,
    מבוסס על הנחה מוטעית מעיקרה."


    לעומתו כתב ד"ר עזריאל קרליבך, עורכו של "מעריב", ביום שלמחרת גמר הקראת פסק הדין:
    "כאן הואשם אחד... שהיה ללא ספק בן חבורתם של הנאצים - אדם מפוקפק ועניין מלוכלך.
    וכאן, דווקא כאן, צריך היועץ המשפטי להגיש תביעה פלילית, לגייס את כל מנגנונו, להתייצב בעצמו בבית הדין, לתרץ, להצדיק, ללמד סנגוריה, על שיתוף פעולה עם הימלר?!"

    באחת עשרה בערב ניתן גזר הדין ובאחת עשרה למחרת בבקר מודיעה הממשלה שהמערכה למען קסטנר תתחדש, יוגש ערעור. איזו זריזות למופת! - מאימתי יש לה לממשלה עורכי דין גאוניים כאלה, שביכולתם לשקול במשך לילה אחד את הסיכויים המשפטיים של ערעור, על פסק דין מסובך ומסועף בן כשלוש-מאות עמודים?

    גם "ידיעות אחרונות" כתב במאמר המערכת שלו:
    "האם לא צפויה לנו, לכל הדור הזה, התמוטטות מדינית-לאומית כוללת? קטסטרופה שהשם קסטנר יישכח בה בסופו של דבר לגמרי לאחר שאלילים הרבה יותר נשגבים עתידים להתנפץ בה אל סלע הגילויים שיבואו ולא באחרונה מפי הד"ר קסטנר עצמו?"

    על רקע פסק הדין פרץ משבר ממשלתי, שגרם להרכבת ממשלה חדשה.
    מפלגת הציונים הכלליים, שהייתה חברה בקואליציה שבראשות מפא"י, נמנעה מהצבעה בהצעת אי אמון בממשלה, שהוגשה על ידי חרות.
    עילותיה היו עצם ההחלטה על הגשת כתב האישום נגד גרינוולד וכן החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לערער על פסק הדין.
    ראש הממשלה משה שרת הגיש את התפטרות הממשלה, והרכיב ממשלה חדשה ללא השתתפות הציונים הכלליים.

    ההתנקשות
    ב-20 בינואר 1957 הגיע מועד הדיון בערעור בפני בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים:
    הנשיא יצחק אולשן,
    ממלא-מקום הנשיא ד"ר שניאור זלמן חשין
    והשופטים ד"ר שמעון אגרנט, ד"ר משה זילברג ודוד גויטיין.

    בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו ב-4 במרץ 1957, שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר.
    הם ארבו לו בפתח ביתו ברחוב עמנואל הרומי 6 בתל אביב, וחיכו שיחזור מעבודתו כעיתונאי במערכת העיתון בשפה ההונגרית "אוי קלט".

    כשיצא ממכוניתו, כמה דקות אחרי חצות, ניגש אליו אחד המתנקשים, שאל אותו האם הוא ד"ר קסטנר, וירה בו באקדחו. קסטנר נפגע רק בירייה השלישית ונפצע מכדור שחדר דרך מותנו. הוא הובהל לבית חולים "הדסה" שם הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה לפני שהוכנס לניתוח.

    ב-15 במרץ מת קסטנר מפצעיו.

    רצח זה נחשב לרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל
    (אולם קדמו לו רציחות פוליטיות ביישוב היהודי).

    כעבור זמן לא רב עצרה המשטרה שלושה צעירים, שנראו גונבים את הג'יפ, ששימש את המתנקשים.
    השלושה היו זאב אקשטיין, יוסף מנקס ודן שמר.

    בנוסף להם נעצר עו"ד יעקב חרותי, מנידוני מחתרת צריפין, שהמשטרה ייחסה לו מעורבות בארגון הרצח.
    שלושת המתנקשים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת רצח, זאב אקשטיין כיורה ושני האחרים כמסייעים, וכן באשמת השתייכות לקבוצת מחתרת ימנית קיצונית.

    התביעה ייחסה את ראשות החוליה ליוסף מנקס, וזאב אקשטיין העיד כנגדו במשפט.

    ב-7 בפברואר 1958 נידונו השלושה למאסר עולם. פסק הדין אושר על ידי בית המשפט העליון בדצמבר 1958‏‏‏.
    השלושה זכו לחנינה כעבור שבע שנים.

    במשפט אחר, שהתנהל בפני הרכב שונה, הואשם יעקב חרותי בניהול ארגון טרור ובהפצת כרוזים נגד אחד השופטים שדנו במשפט קסטנר בהליכיו המוקדמים.
    חרותי זוכה מאשמת הנהגת ארגון טרור, אך הורשע בהפצת הכרוזים נגד השופט ונדון למאסר של שנה וחצי.

    פרשה זוטא התעוררה תוך כדי המשפט, כאשר התברר כי זאב אקשטיין היה סוכן של שירות הביטחון הישראלי ונשלח לקבוצה המחתרתית כדי לשמש בה כמודיע.
    הש"ב טען, כי אקשטיין ניתק את הקשר עם מפעיליו, ונסחף בעצמו לרעיונות המחתרת והשתתף בה.
    אקשטיין עצמו אישר עובדה זו בראיון ממושך עם גיילן רוס במסגרת סרטה הדוקומנטרי "להרוג את קסטנר" (2008).

     

    ''

     

    פסק הדין בערעור
    ב-17 בינואר 1958, עשרה חודשים לאחר רציחתו של קסטנר, טיהר אותו בית המשפט העליון, ברוב דעות, משתי קביעות של השופט הלוי, אך סמך את ידו על מסקנתו של הלוי בסעיף שלישי.
    גרינוולד הורשע ונדון לשנה מאסר על תנאי.

    בפסק הדין‏‏ טיהר בית המשפט את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים והכשרת הקרקע להשמדת יהודי הונגריה.
    פסק דינו של השופט ד"ר שמעון אגרנט השתרע על פני 194 עמודים והיה מקובל על הנשיא יצחק אולשן ועל ממלא מקומו השופט שניאור זלמן חשין, לעומת השופטים ד"ר משה זילברג ודוד גויטיין, שהיו בדעת מיעוט.

    דעת הרוב אמנם לא חלקה על העובדות שהוכחו בבית המשפט המחוזי, אך היא ניתחה אותן אחרת מהשופט הלוי ובעצם חלקה עליו בשאלה העקרונית לגבי מניעיו של קסטנר במשא ומתן עם הנאצים.

    השופט אגרנט פסק כי "קסטנר המשיך עד הסוף במטרה יחידה - למלט את המספר הגדול ביותר של יהודים, שניתן היה להציל בנסיבות הזמן והמקום"; וכי "רכבת המיוחסים הייתה רק תוצאת לוואי של המשא ומתן הזה".

    יחד עם זאת, אגרנט הוסיף: "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט".
    רוצה לומר, עדיין יש מקום לדיון מוסרי בפעילותו;
    אולם בניגוד לדעת השופט הלוי במחוזי - לא סבר אגרנט שיש לעסוק בפרשה החורגת מהסוגיה המשפטית גרידא, האם מלכיאל גרינוולד הצליח לשכנע "אמת דיברתי".

    עם זאת קבעו חמשת השופטים פה אחד להשאיר על כנה את הקביעה כי
    "קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי את קורט בכר מהעונש שציפה לו בנירנברג" (עונש מוות),
    ובכך הוכיח המשיב את הגנת "אמת דיברתי", בניגוד להצהרתו של קסטנר בבית המשפט המחוזי.

    הנשיא יצחק אולשן לא רק הסכים עם מסקנותיו של אגרנט, אלא אף ביקר בחריפות את הדרך בה ניהל השופט הלוי את המשפט וקבע כי מכמה בחינות התנהל המשפט שלא בהתאם לכללי הפרוצדורה המקובלות.

     

    לטענתו, השופט הלוי קיבל עדויות בלתי רלוונטיות וכן התיר ניהול

    "חקירות ממושכות לאין קץ בנוגע לדברים של מה בכך".

    אולשן ביקר אף את החלק המוגזם שנטל הלוי בחקירת שתי וערב של רוב העדים. עם זאת ציין בפסק דינו כי "בית המשפט לא בא לתת תעודת יושר לקסטנר, או תעודת אישור להערכת פועלו... ועדה חוקרת ציבורית - בפניה יכול היה קסטנר להתגונן כצד ולא כעד סתם - הייתה יותר מתאימה בשביל לדון בכל אלה.
    ובנידון זה תמים דעים אני עם עו"ד תמיר בא כח המשיב שהציע זאת באחד השלבים במהלך המשפט בערכאה הראשונה".

     

    לעומתם סברו השופטים זילברג וגויטיין כי גרינוולד הוכיח את אמיתות האשמתו הראשונה, בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים.

    השופט גויטיין אף הרחיק לכת וציין בפסק דינו כי:
    "האיש אותו האשים בית המשפט שלמטה, שיקר בבית המשפט והתנהג באופן שהשאיר על בית המשפט רושם שמצפונו אינו נקי - והוא מתיירא ומנסה להסתיר דבר שאין עין השמש יפה לו... ההוכחות שהובאו ובפרט אותה אחת עליה אין חולק (הצלת בכר מעמוד התלייה) אינן מתיישבות עם ראיית ד"ר קסטנר כאישיות יהודית, ציונית, לאומית, אלא עולות בקנה אחד דווקא עם הקביעה כי מעשיו היו מעשי שיתוף פעולה עם הנאצים."

    השופט זילברג בפסק דין ארוך ונוקב אישר אף הוא את פסיקתו של הלוי, אולם בניגוד לגויטיין והלוי, הסתייג מההאשמה השנייה, בדבר "רצח בעקיפין" של יהודי הונגריה וסבר כי היא לא הוכחה על ידי גרינוולד די הצורך.

    לישראל קסטנר כל זה היה כבר ללא הועיל, אולם לתדמיתו ההיסטורית תרם פסק הדין בערעור תרומה מכרעת,

    ובעיני רבים כבר לא נחשב כמי שמכר את נשמתו לשטן, אלא כאיש אמיץ, שהישיר מבט אל מול התופת, בתנאים שאיש אשר לא חווה אותם לא יבינם לעולם, וניסה בכוחותיו הדלים להציל ולו קומץ יהודים, כדברי השופט שניאור זלמן חשין בפסק הדין:

    "ואין לומר בשום פנים, כי קסטנר התווה את קווי-פעילותו בפזיזות, בקלות ראש, מתוך חוסר אחריות ובהיעדר התחשבות בזולת. נהפוך הדבר: על אף הדברים הקשים, שהוטחו בפניו מצד שוטניו ומתנגדיו ניכרים בכל מעשיו הכרת רצינותה של השעה, הרגשת אחריות, לבטי נפשו של עסקן בעל חוש ציבורי מפוכח ודאגה ללא-גבול להצלת שארית הפליטה."

    אם כי בחלק אחר של פסק דינו כתב:
    "אינני בא בריב עם הנשיא המלומד,על קביעותיו העובדתיות הראשיות, אך נראה לי כי ממצאיו אינם מחייבים דווקא את המסקנות אליהן הגיע וכי הם מתיישבים במידה הולמת יותר עם מנהיגות גרועה מבחינה מוסרית וציבורית."

    בשיח הציבורי בעניין אישיותו ותדמיתו של קסטנר נותרה מחלוקת.
    יש הרואים בו גיבור הירואי בעל שאר רוח, דעה המשתקפת בצורה ברורה וחדה במאמריו של חוקר השואה וחתן פרס ישראל פרופ' יהודה באואר, כמו גם במחזהו של מוטי לרנר "משפט קסטנר", שהוצג בטלוויזיה הישראלית בשנת 1994, ובספרו של יחיעם ויץ "האיש שנרצח פעמיים".

     

    ''

     

    אחרים, כחתן פרס ישראל ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, הסופר והתסריטאי זוכה פרס אוסקר בן הכט בספרו "הכחש", פרופ' רודולף ורבה מחבר "פרוטוקול אושוויץ", רואים בקסטנר כמי שאכן מכר את נשמתו לשטן ושיתף פעולה עם הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בפרט לנוכח ממצאים שהתגלו עם תפיסתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן ולא היו בפני שופטי בית המשפט העליון בעת פסיקתם בערעור.

    מידע שנחשף לאחר המשפט
    במרוצת השנים נחשפו עובדות חדשות שלא עמדו לפני בית המשפט (המחוזי והעליון) הקשורות לפרשת קסטנר.
    בניגוד לעדותו של קסטנר במשפט כי הרמן קרומיי "לא היה ראוי לעזרה שכן היה נאצי שלקח חלק פעיל בהשמדה",
    חשף תמיר ב-1960 כי קסטנר התערב לטובת קרומיי ונתן לטובתו תצהיר בנירנברג.

    תצהיר נוסף של קסטנר לפני שלטונות התביעה האמריקאיים ניתן לטובת גנרל הואפן אס אס הנס יוטנר, מפקדו של בכר, ונחשף ב-1962.

    ב-1960, לאחר מעצרו של אייכמן, פרסם המגזין LIFE ראיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן שנתיים קודם לכן. "מסמך סאסן", כפי שנקרא, מצטט מפי אייכמן כך:

    "כאמור, שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי.
    הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי - המחיר של 15,000 - 20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות.
    ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט.
    אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים."

    מסמך סאסן
    לא הובא כראיה במשפט אייכמן. אייכמן וסנגורו סירבו, מטבע הדברים, לאשר את אמיתותו.
    גדעון האוזנר ניהל משא ומתן לרכישת סלילי ההקלטה אך לא הצליח לעשות זאת ובחר שלא להביא את סאסן מארגנטינה בשל הסיבוכים הכרוכים בכך (גזר דין מוות התלוי ועומד כנגדו בהולנד).

    את אמינות המסמך יש לשקול על רקע העובדה כי הן סאסן והן אייכמן עצמו היו נאצים בכירים, ועל רקע העובדה כי האוזנר בחר לבסוף שלא להביא את המסמך לפני בית המשפט כראיה.

    היועץ המשפטי לממשלה לא איפשר לתמיר לראיין את<

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/4/11 17:43:
      התסריט הזה ראוי לסרט קולנוע. מרכזו בית המשפט בישראל הישנה - לפני ואחרי - כאשר הסיפור נחשף לאט לאט בפלאשבקים מגרמניה הנאצית. ובדיוק כאשר הכל נראה גמור וחתום, נחשפים מסמכים שהופכים את המסקנה על פיה והגיבור הופך לנבל.( או ההיפך, תלוי בעמדת התסריטאי )
        30/4/11 06:28:
      גדי יקירי, העלית דבר חשוב מאוד לסדר היום, מציעה לך להעתיק את הפוסט כמות שהוא ולהעבירו גם לקהילת אקטואלייה כאן, ולשאול בספו את השאלה הפשוטה, האם קסטנר היה לדעתכם אשם - או לא, אני בטוחה שיצא יופי של דיון. חיבוק לך נאורה
        30/4/11 01:24:
      המשך הפוסט: היועץ המשפטי לממשלה לא איפשר לתמיר לראיין את אייכמן או לראות את מסמך סאסן המלא (בן כמה מאות העמודים). הבקשה לקיום משפט חוזר שהגיש תמיר ב-22 ביולי 1962, יחד עם החומר החדש לטענתו, נדחתה על ידי נשיא בית המשפט העליון. ההיסטוריון דוב דינור קובע שקרומיי, שהיה אחראי על "קבוצת שטרסהוף", איפשר לוועדת העזרה וההצלה בבודפשט לשלוח מזון וביגוד לאנשיה, ובימים האחרונים של המלחמה, כאשר היה מפקד מחנה טרזיינשטט, נענה לדרישת קסטנר למסור את המחנה בשלמותו לצלב האדום ולהימנע מלבצע את פקודתו המפורשת של מפקדו אייכמן, לחסל את אסירי המחנה (הצבא הסובייטי מצא במחנה כ-32,000 אסירים יהודים). בתמורה, הבטיח לו קסטנר שיעיד לטובתו אחרי המלחמה. קסטנר האמין, שאם יהודי הנמצא בצרה מבטיח תמורה לגוי כדי שיעזור לו, הוא חייב לקיים את הבטחתו, שכן תמיד יהיו יהודים בצרה, וצריך שהגוי יאמין להבטחתו של היהודי המבקש עזרתו. לדעת פרופ' אהרונסון קסטנר לא "הציל את בכר מחבל התלייה", כפי שחשבו השופטים בישראל, כיוון שבעיני האמריקאים, בכר לא היה משורת הבכירים הנאצים, כמו הרמן גרינג, ארנסט קלטנברונר וחבריהם, שאותם אכן הועידו לעמוד התלייה.

      ארכיון

      פרופיל

      Gad Candle
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין