כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    וואדי סאליב\ שכבות

    הזמנה לתערוכה + קונספט לעבודה שלי

    איזה עתיד צפוי למקום שלקחו לו את העבר?!
    קונספט לעבודה שלי בתערוכה, וואדי סאליב \ שכבות .
    המרכז לאמנות עכשווית פירמידה
    ספטמבר 2010

    שכונת וואדי סאליב, היא שכונה בה גרו בתקופות שונות,
    תורכים, ערבים, יהודים - אשכנזים, ספרדים ומרוקאים ואילו
    היום אין בה כלום!
    בשכונה הזו חוויתי את חוויות הילדות הראשונות שלי ואת ההתרגשויות והחלומות של ילד קטן.
    המקום היווה מקור השראה לאמנים ולסופרים. ראשי עירייה ניסו לשקם את התשתיות, פעם להקים רובע אמנים, פעם כביש המוביל לשום מקום ולבסוף שוק פשפשים.
    ואילו היום, כנגד כל החלומות, המדרגות השבורות והבניינים האטומים בבלוקים, עומדים שוממים, עייפים בלי תקווה, מזכירים במקצת את העבר.
    בית המושל התורכי, אל פשא, שם שיחקתי מחבואים הוא היום מועדון ריקודים.
    החמאם התורכי לשם הייתי מלווה את אבי, סגור.
    בבית "החייל הבודד", פעם גרו שם משפחות, רקדתי סלואו בפעם הראשונה.
    את הסרט הראשון בחיי ראיתי בקולנוע "הדר" והוא אינו קיים עוד.
    כמו אור הנר על דגל שמחת תורה, בבית הכנסת האשכנזי במדרגות סטנטון, נמוג נוף ילדותי.
    בשנת 1959 מישהו החליט להחשיך את הוואדי.
    כילד, גרתי על קו התפר בין שכונת וואדי סאליב לוואדי ניסנס.
    השכונה עצמה, הייתה שכונת עוני בה גרו האנשים ששרדו את שואת אירופה,
    בבתים נטושים של הערבים שעזבו, מבלי מקורות הכנסה, בלי מקצוע, בלי משפחות תומכות. אנשים שנאלצו לבנות את חייהם מחדש.
    כמו שנכתב, כל אדם זוכר את עירו כדרך שכל אדם זוכר את ילדותו ונעוריו;
    כמי שחי את רוב חייו בחיפה - שום מנהרה, כביש עוקף, קניון ומרכז ענק
    להקרנת סרטים לא ישיב את ההרגשה הביתית, האינטימית, כמו למשל, לצפות בסרט בקולנוע השכונתי "הדר".
    יום יום כשעולים או יורדים בחיפה, חוצים את הוואדי. הנוף והבתים נעלמו יחד עם הזיכרון.
    איזה עתיד צפוי למקום שלקחו לו את העבר?!


    משה פרלמן

    0

    מפגש בין עמיתים גרמנים וישראלים

    1 תגובות   יום שבת, 30/4/11, 11:34

    [ערב אחד במינכן אנחנו קבוצת אמנים ישראלים ועיתונאים העוסקים באמנות חזרנו  למלון

     שהיה בפרבר מחוץ לעיר,

    בעודי יושב ומחכה לאוטובוס,

    המחשבה אצלי פרחה והתעופפה לה ואת הפלא הזה ראיתי. 

    כתוב בלוח התחנה שהאוטובוס אמור להגיע ב 22.47  ואכן בדיוק בשעה זו הגיע.

    לחשוב על תחנה אחרת!

    תחנה קטנטונת שאין בא אפילו קופה וגם בעבור מיליון לא מקבלים כרטיס חזור

    וכתובת רגילה אומרת

    "כאן התחנה טרבלינקה"

    "כאן התחנה טרבלינקה" 

    לחשוב שאת שני אלה יצר אותו עם זה פשוט בלתי נתפס

     

     

     

    מפגשים בין עמיתים עיתונאים גרמנים וישראלים.

     

    כל משפחתי נרצחה בשואת היהודים באירופה, הורי הם השורדים היחידים.

    אני גדלתי בצל השואה, גרמניה הייתה בשבילי מעין טאבו ,

    הורי לא רצו לשמוע על גרמניה ובודאי לא לנסוע לשם או לקנות דבר מה שהוא תוצרת גרמניה.

    עם קבלת המחילה הרשמית  ממדינת ישראל קניתי גם אני, בשלב מסוים, מכונית גרמנית

    וגם נסעתי לגרמניה. לאמי ז"ל היה קשה עם זה ובכל נסיעה נוספת שלי, נשאלה השאלה למה שוב לגרמניה. היא לא יכולה הייתה לקבל את נסיעותיי בטבעיות, משום שכל נסיעה לוותה במה שיכול היה

    להתפרש מצידה כאכזבה.

    בנושא השואה לא התעסקתי כלל, אם מתוך פחד או איזו הדחקה שעברו אלי מהבית של הורי; בנושא הזה לא נוגעים ולא מדברים.

    רק לאחרונה לאחר שהורי נפטרו, נסעתי בקבוצה  לפולין בעקבות המשפחות של אבי ואמי.

    התהלכתי ברחובות קרקוב, עיר שבה חיה משפחת אבי והרגשתי צורך לכתוב מכתב לסבא שלי שאת שמו אני נושא.

    את המכתב קראתי לפני הקבוצה למרגלות הקרמטוריום במחנה ההשמדה בירקנאו: 

     

    סבא משה

     

    מה היה קורה אם היינו נפגשים היום.

    האם היינו מדברים כסבא משה אל סבא משה?

    כל חיי אני מביט בך ואתה בכלל לא רואה אותי.

    אתה היית בשבילי דמות בתמונה דרכה כל השנים יכולתי

    להרגיש אותך ולהגיע אליך קרוב. 

    על פי התמונה אנחנו כל כך שונים אחד מהשני.

    אתה נראה מאד חכם, מהודר ומכובד. הנורא הוא שאת כל החוכמה הזאת שמרת לעצמך, אתה חי רק את העבר ואין לך עתיד.

    אני לא יודע איך לפנות אליך ואני גם לא יודע מה אני חש כלפיך. 

    מה יכולנו לספר אחד לשני ואיזה קשר  היה נוצר בינינו?

     

    כאן בקרקוב היה ביתך, כאן התפללת בבית הכנסת, זה המקום בו התהלכת ברחובות וזה המקום הקרוב ביותר כנראה שאנחנו יכולים להתקרב אחד לשני.

     

    אני רוצה לספר לך שהבן שלך שמואל ואישתו אביבה  כבר לא בחיים   

    שאני סבא ולך יש נינים ורבעים ויש לי אח וגם לו משפחה,

    אולי הייתי מספר לך על הקשר שלי איתם,

    לא בכדי להכעיס רק לתת לך קצת מההרגשה וטעם לחיים שלא היו לך.

    אני כועס, כועס על הנתק שנגזר עלינו.

    אימצתי לי דודים בילדותי דוד יאנק, דוד שייאק אלה היו רק

    חברים של הורי. הייתי רוצה שתספר לי על דודה חיה או חיותה

    וגם על הדוד הצעיר שמריה והסבתא קאילה

    ועל איך היו נראים החיים אילו חיינו ביחד?

    אבל אין טעם כי אתה אדם מת בעל כורחו שחי בתמונה

    ואתה נמצא שם, לא משתנה, כי אתה  מעבר לסוף.

    כל עוד נשמה באפינו נשמור על קשר לכל הדורות.   

     

     

     

                                                                          הנכד שלך משה

     

     

     

    את הכעס שנצור בי במכתב אני מפנה כלפי עשרות מיליוני גרמנים שהסתגלו לשלטון הנאצי וכלפי אלה שלא מנעו את השואה, ועם הכעס הזה נסעתי לגרמניה ואני משתתף כבר שלוש פעמים במפגשים עם עמיתים רואה את שפע אירועי האמנות והתרבות,  מקשיב לבעיות הקיומיות, משתף אותם בבעיות שלנו וגם להיפך, נוצר דו שיח, על ארוחה וכוס יין נוצרת אולי גם חברות, אנחנו מכירים את בני המשפחה אחד של השני, יודעים יותר על החיים הפרטיים של כל אחד ומתחיל דיאלוג שמושתת על רגשות בין בני אדם,

    מבלי שאנחנו מטיפים להם מוסר והם לוקחים את רגשי האשמה של העבר. בין חברים אנחנו

    כבר לא שואלים את השאלות מה עושה לך המפגש עם גרמנים.

    אני חושב על היסטוריה השחורה שקשורה לשני העמים שלנו, לא כקרבן אני חושב, אלא, בפשטות,

    משום שאנחנו פחות או יותר בני אותו גיל, אנחנו יודעים ומכירים  את ההיסטוריה השחורה שקשורה לשני העמים שלנו וכשמדברים, אנחנו יכולים להסכים ולפעמים לא,  תאווי חיים אנחנו, כבר יודעים מה אנחנו יכולים להפסיד וכעמיתים העוסקים בתקשורת במילים ובקהל, האחריות שלנו גדולה וכבדה.

    ואם אנחנו יכולים לשבת יחד ולעסוק בתרבות, באמנות, בשמירת הטבע, לרתום את המדע, התעשייה והרפואה  לטובת האנושות, אין שום סיבה שבכל מקום אחר בעולם לא יהיה כך.

    אלה הם ערכי האדם.

    לא רק פסטיבל יהודי, ולא תערוכה או סרט יביאו לשינוי. עיקר השינוי יהיה במפגשים כמו אלה שאנחנו עושים, מפגשים המושתתים על חברות ועל הכרות בין אישית, דיבורים ולא אנדרטות, הכל כדי שההיסטוריה השחורה לא תחזור.

     

                                                                                                      

     

    אלה הדברים שכתבתי  לעיתון של אגודת העיתונאים הצעירים  בגרמניה  jcp.

    לאחר שהכתבה פורסמה קיבלתי מיל מחבר גרמני שכתב לי ,

    למרות שלי ובני משפחתי אין שום קשר לנאצים , אני אוהד ישראל , ביקרתי בישראל וחשוב לי 

    הקשר  בין שתי המדינות .

    אתה תמיד תראה בי קודם כל גרמני ואחר כך חבר .  

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/11 14:14:
      האזינו הערב יום הזיכרון לשואה והגבורה לשידור ממוזיאון לוחמי הגטאות לשידור ברשת ב של קול ישראל מיד אחרי הטקס ביד ושם , [גם הוא משודר חי] רוח צפונית - רוח עצוב

      ארכיון

      פרופיל

      mosh62
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין