השקט ששורר בתל אביב ביום שבת בבוקר מדהים אותי כל שבוע מחדש. כאילו כל הרחובות מתרוקנים כמעט לחלוטין, עד כדי שאני כבר מתחילה לחשוב שלצאת מחוץ לעיר לטייל בארץ זה לא רק פיקציה – יש אנשים שבאמת עושים את זה. אני לא מבינה למה, הם מפספסים את העיר בזמן הכי טוב שלה. שקטה. מוארת. ועדיין חיה ונושמת. כאילו פיסות קטנות מיום כיפור נושרות אל תוך השבוע, ומכוניות כמעט ולא נוסעות, ציפורים לא מצייצות, ויש זמן לעשות חשבון נפש. אולי אפילו לבקש סליחה.

אמנם לכל שבת יש מוצ"ש, שמעיר את העיר כמו שוק חשמלי ומשכיח ממני את כל חשבון הנפש והסליחות של הבוקר, מטביע אותי במים הקרים של המיזנטרופיה, מזכיר לי כמה אני לא אוהבת את העיר ואוהבת אותה כאחד. כמה אני מוקפת באנשים, הולכת ברחוב ומנסה בקושי לפלס שביל בים האנשים, תוהה איפה משה כשצריך נס, שיחצה את ים סוף לשניים ויפלס לי מעבר בין ההמון על רחוב קינג ג'ורג' בצהרי יום שלישי.

ואיכשהו, בין אם בשקט ובין עם חזרתה של ההמולה לחייך, אתה לא יכול שלא להרגיש לבד. כי לא משנה כמה תנסה להטביע את יגונך ומחשבותיך באלכוהול, או סמים (רחמנא ליצלן), בסופו של יום, כשתצטרך לפרוק את כל ההבלים השיכורים שלך, כשתרצה לשפוך החוצה את ים המחשבות החצי מעובדות, לנשוף החוצה את סערת הרגשות שיושבת לך על הלב, היחיד שיהיה שם כדי להקשיב לך, במקרה הטוב, יהיה כלב. במקרה הרע – המחשב. במקרה הממש רע – הרשת האינטרנטית המכילה מליונים של רעולי פנים שקוראים כל שביב מחשבה אינטיליגנטית שחולפת בראשך וממהרים להגיב, כדי שכולכם לא תרגישו לבד.

אבל בעיר, לפעמים, אתה באמת לא לבד. לפעמים יש את הרגעים האלה, הכי טריוויאלים בעולם, שבהם מישהו רואה אותך. יכול להיות שהוא סתם עצר לשאול מה השעה, או איך להגיע לאיזה מקום, אבל הוא מדבר אליך, ואליך בלבד. ככה אתה יודע – אני שם. יש לו עם מי לדבר. מדי פעם אפילו תמצא את עצמך מנהל את אותן שיחות שאתה מנהל בדרך כלל עם הכלב או המחשב, עם מישהו אנושי. סתם מישהו רנדומלי, שלא בהכרח תראה אי פעם אחרי. מסוג השיחות שיכולות להתפתח רק בעיר, כי כולם פה מוקפים באנשים, מחפשים את האיזון הנכון בין להבלע ולהרגיש שייך לבין להיות אינידיבידואל, מנסים ללהטט בין הצורך להתבלט לבין הצורך להטמע, בדרך כלל לא בהצלחה מרובה.

כשאתה מתהלך ברחובות תל אביב בשבת, יש קצת הרגשה של קיבוץ. פתאום זה אתה ועוד 3 אנשים ברחוב. לפעמים אפילו מתחשק סתם לברך אותם לשלום, כדי שגם הם וגם אתה תרגישו שאתם קיימים, אבל אתה בכל זאת תל אביבי, אז אתה נמנע. אפילו בשבת העירוניות דובקת בנו ואנו בה. כאילו אי אפשר להשתחרר מתחושת הבדידות בין הבניינים והאספלט.

אומרים שאין אף אדם שהוא אי, אני לא יודעת כמה זה נכון. זה לא באמת כל כך דרמטי, או גדול, זו לא הצהרה בוטה כמו שהיא נשמעת. פשוט אפילו ברגעים הצלולים האלו של שבת בבוקר, כשהכל מואר ושקט, אני לא מצליחה להיות כנה עם עצמי מספיק כדי לעשות חשבון נפש. תופסת את עצמי בשקרים כל הזמן. משכנעת את עצמי שאני מרגישה, לא מרגישה. מה אני מרגישה. יודעת רק מה אני חושבת ומנסה לכוון משם, אבל זה לא תמיד הולך.

לפעמים, אני מרגישה שאני אי. ממש לא אי שיושב שם ומחכה לרובינזון קרוזו. לא אי שמכיל ערש תרבות קדומה. אפילו לא אי שיצלמו עליו עונה של הישרדות. סתם פיסת אדמה שיושבת באמצע הרבה כחול. לא בדיוק ברור איך היא הגיעה לשם או למה, אבל היא שם. אין עליה עצים או משהו שיסוכך מפני השמש, ואם במקרה תתרסק לחופיו ספינה הניצולים ימותו לבטח.

ככה אני מרגישה ברגעים היפים האלו של שבת בבוקר. מייחלת רק להיות אחד מהאנשים האלה שהעובדה שיש מזג אוויר יפה בחוץ מעודדת אותם. רוצה להסתכל על הרחובות השוממים של איזור מגוריי ולא להתגעגע לתחושת הקבס שאוחזת אותי כשאני הולכת ברחובות מלאים עד עייפה. רוצה להרגיש מלאה גם כשהעיר ריקה.

מעניין אם אי פעם אצליח לחיות בפריפריה.