| כותרת גג, שתתאים בכל פעם לתושב אחר מקיסריה: אני, קיסריה וכל היתר והפעם ד"ר בתיה שפי ורדה לץ וואלפא כותרת: מלאת שפיות כותרת משנה: ד"ר בתיה שפי, המתגוררת בקיסריה בעשר השנים האחרונות, היא מראשוני המומחים בארץ לאיידס ומרצה בכנסים בינלאומיים. האישה המתוקה והרגישה הזאת נלחמת ברשויות וביחד עם הוועד למלחמה באיידס עוזרת גם לנשאים להילחם במחלה. שפי רק רוצה לעזור... "המפגש הראשון שלי עם האיידס, היה טראומטי", אומרת בתיה שפי, מראשוני המטפלים באיידס בארצנו הקטנטונת. "מאוד קשה". שפי נולדה ברמת גן, להורים ניצולי שואה, ושתי אחיות. האחות הגדולה, מעצבת גרפית, ומתגוררת גם היא בקיסריה ולה שלושה ילדים. ואחות צעירה, מורה לאנגלית המתגוררת בנתניה, ולה ילדה אחת. יש לה בת בשם ורד, מורה ליוגה במקצועה. "מהילדות ברמת גן, נמשכתי לאקזוטיקה של המזרח. אז זה היה השכנים העירקיים, וזה היה חלום להיות עירקית... היו להם בתים יותר יפים, מאכלים אקזוטיים והרבה שטיחים. לרובם היו חנויות," נזכרת בתיה בהתרפקות. "אני זוכרת שאו דז'יגן או שומאכר, אחד מהם, גר אז בקצה הרחוב שלנו ברמת גן. והוא היה זקן מצומק שכולם רחשו לו כבוד עצום. הייתי ילדה, הרבה מהשכנים היו עם מספרים מקועקעים על הידיים, זה היה בעליה של שנות החמישים. וגם הילדים שלהם דיברו פולנית. הרחובות היו עם שמות כמו סטרומה, המעפיל, גאולים שמות של אוניות מעפילים והרבה תקווה. "המפגש הראשון שלי עם המוות היה כשהייתי בת 16. אבי חלה בסרטן ולמרות שתיפקד, החיים עם הסוד הזה במשך ארבע שנים היו לא פשוטים. אז, כמו היום עם האיידס, ההתייחסות של הסביבה למצבים כאלה הייתה בעייתית. אנשים פחדו שזה מידבק, והתרחקו מחולים. הרופאים אמרו שנותרה לו רק עוד חצי שנה, אך כאמור הוא חי ארבע שנים נוספות, חיים מלאים עם הרבה אהבה". איך הגיעה בתיה שעשתה בכלל תואר ראשון בראיית חשבון באוניברסיטת תל אביב לכל פעילותה עם חולי איידס? זה היה ככה. בתיה התחילה לעבוד במפעל שעמד בפני פשיטת רגל ועבר לכונס נכסים. תוך זמן קצר הפכה שפי להיות העובדת הסוציאלית, והאוזן הקשובה של כל סביבתה. כיוון שמדובר בבחורה יסודית, היא למדה לתואר שני באוניברסיטת בר אילן בעבודה סוציאלית, ותואר שלישי גם כן בעבודה סוציאלית, באוניברסיטת חיפה. "כשחיפשתי נושא לעבודת המאסטר", אומרת בתיה, "שלח אותי המנחה לתחום האיידס. זה היה בתחילת שנות ה – 90', נושא האיידס היה עוד חדש, ונורא הפחיד אותי. המנחה הבטיח לי שלא אתעסק עם חולים, והנושא שבחרתי היה בדיקת עמדות של עובדים סוציאליים בבתי חולים כלפי חולי איידס. כך הגעתי לוועד למלחמה באיידס ולעובדים במרפאות האיידס וראיתי הדמיון בין חולי האיידס לסרטן. רוב אנשי המקצוע באו אז מתחום האונקולוגיה. ואנשים מתו כמו זבובים. בכלל כל תחום המוות סיקרן אותי. בוועד היו באותה תקופה רק שלושה אנשים, שעשו עבודת קודש בהתנדבות. עברתי בכל הארץ בבתי חולים ונתתי הרצאות לאנשי מקצוע. נדהמתי מחוסר הידע שלהם" לימים עשתה שפי דוקטורט שדן בהתמודדות של אנשים החיים עם HIV (איידס), ומצאה כי מי שיש לו תמיכה חברתית, מקום עבודה ושביעות רצון מחייו, יתמודד טוב יותר עם המחלה וגם יאריך ימים. "לצערי, כמה מהאנשים שהתראיינו למחקר שלי כבר לא אתנו" נאנחת שפי, "אבל לא בגלל איידס אלא בגלל תופעות הלוואי של התרופות". "אז בדיוק התחילו הכנסים הבינלאומיים, כמו הכנס הראשון של עבודה סוציאלית ואיידס בשנת 1995 בדנמרק, וכנסים באוסטרליה וארצות הברית בהם העברתי הרצאות על עובדים סוציאליים ועמדותיהם כלפי איידס. בשנת 1996, בכנס בוואנקובר קנדה, הודיעו חגיגית על טיפול חדש לחולי איידס: ה'קוקטייל'. ומאז, בעולם המערבי המחלה הפכה מטרמינאלית - סופנית, לכרונית – כזו שאפשר לחיות איתה. היום כמעט ולא מתים מאיידס. מתים מתופעות לוואי של תרופות או מבושה. בושה המונעת קבלת טיפולים חיוניים, כמו במקרה של הזמרת עופרה חזה". לפני שבועיים חזרה משני כנסים בינלאומיים בהודו. הראשון, שאורגן על ידי ארגון הודי שעוסק בגמילה מסמים ואלכוהול ובשנים האחרונות פתח 4 סניפים לטיפול בחולי איידס. בכנס הרצתה על אלימות בקרב זוגות שאחד מבני הזוג או שניהם חולים באיידס. כותרת משנית: לידיעתכם, אם האישה חולה באיידס, בני הזוג נפרדים בדרך כלל. אם הגבר חולה, לעומת זה, האישה בדרך כלל נשארת איתו, כי נשים הן מטפלות בנשמתן הכנס השני היה בחסות האגודה לטיפול בבריאות חיי מין ופוריות בבומביי. בכנס השתתפו מרצים מ - 24 ארצות שונות, והוא עסק בהיבטים החברתיים של האיידס. בכנס זה הציגה שפי את הדילמה של שירותים ייחודיים או כללים לאנשים שנגועים באיידס. שירותים שהם הדילמה של שירותי הרווחה, כמו האם לטפל במי שהכי זקוק או במי שיש לו סיכוי. לידיעתכם, בהולנד יש ניידות מיוחדות שמחלקות קונדומים לעובדות בתעשיית המין, ומטפלים באיידס. באפריקה ובהודו, לעומת זאת, לא נותנים כלום בחינם. בתאילנד הממשלה לא ממש מתערבת במה שקורה בתעשיית המין. גם אצלנו בארץ זה ככה. לנו יש בעיות של עשירים. בהודו למשל, הצגתי את השירותים המיוחדים שלנו, כמו קצבה של ביטוח לאומי, 2000 שקל לחודש. באתיופיה אמרו לי, זה סכום שמספיק למשפחה לשנה". כותרת משנה: בארץ המצב טוב יחסית. 4600 אנשים רשומים במשרד הבריאות שיש להם את הנגיף, אבל הערכות הם שהמספרים הם פי 4, כי אנשים לא הולכים סתם להיבדק חשוב לדעת שכל בדיקה דרך קופת חולים נרשמת במשרד הבריאות, לכן כדאי להיבדק בוועד למלחמה באיידס באופן אנונימי שאינו נרשם בשום מקום. למעשה, אין היום "חולי איידס". פעם היו מגדירים חולה לפי ספירת תאים חיסוניים 4CD. היום בזכות התרופות, אין "חולים", כי המצב משתפר אם לוקחים את התרופות כסידרן. עשר שנים גרה בתיה בשכונה 6 בקיסריה. חברים מכאן המליצו לה לגור כאן בעת שעבדה באוניברסיטת חיפה: "אני אוהבת את קיסריה. מצד אחד חיים כאן באנונימיות, ומצד שני, אם רוצים, יש פעילויות כמו מסיבות וחוגים". בתיה עובדת גם בהתנדבות וגם בשכר. נותנת הדרכות וייעוצים לאנשי מקצוע, יועצת בתחומים של בריאות לגופים שונים (ביטוח לאומי, שירותי רווחה), וכן מעבירה סדנאות של תקשורת בין אישית, יחסים במשפחה, טיפול בעבודה עם נשים, התעללות מינית, העצמת נשים, באופן פרטי וגם בכל מיני גופים כמו ההסתדרות, מכללות פרטיות ולימודי המשך. בנסיעה האחרונה להודו, במסגרת הכנס הראשון, ביקרה בחלק מהסניפים של הארגון ההודי, 'קריפה' ("חמלה" בהודית) ובתוכם הסניף הוותיק בעיר כלכותה שהוקם בהשראתה של אמא תרזה שהייתה הרוח החיה להקמת הארגון דרך הקשרים של מייסד הארגון שהוא כומר קתולי, האב ג'ו פררה. זהו ארגון ששיטות הטיפול שלו גם בנגמלים מסמים וגם בחולי איידס הן דרך סדרות של תרגילי יוגה, שיצר האב ג'ו, המתאמן ביוגה באופן מקצועי כבר משנת 1968. האב ג'ו מאמין במדיטציה ויוגה כחלק משיטה של ריפוי הגוף דרך הנפש, והרי להודים אין כסף לתרופות בין כה וכה. "בסיור ב'כלכותה' לקח אותנו אבא ג'ו לחלק מהמרכזים של מסדר האחיות על שם אמא תרזה, החל מהמקום הראשון בו התחילה, שזה מרכז לחולים וגוססים דרך בתי חולים לחולי נפש, מפגרים, מצורעים ובסוף היום בית יתומים שרוב הילדים שם מגיל יום עד גיל 7 מועמדים לאימוץ. "בסופו של היום הלכנו לכנסיה ולמקום בו אמא תרזה התגוררה. איזה חדר צנוע וחיים צנועים. ישנה על מזרון דק, חדר ספרטני לחלוטין. הסנדלים אותם תיקנה בחוט ומחט נמצאים במוזיאון שליד הקבר שלה. במוזיאון מראים מסמכים שכתבה. היה לה כתב יד של מורה, כי הייתה מורה לאנגלית. אמא תרזה הייתה אלבנית שהגיעה להודו כנזירה ללמד אנגלית להפיץ את הנצרות. בשנות ה – 50' היא החלה לאסוף גוססים מרחובות כלכותה למקדש 'קאלי גאהת'. קאלי זו אלה הודית. ההודים לא אהבו את זה כי אמא תרזה הייתה נוצריה, ובקשו מהשלטונות, שיפסיקו את הפעילות שלה. בשימוע, אמרו השופטים למתלוננים שעד היום בו הם עצמם יעשו כדי לפתור את הבעיות שאמא תרזה פתרה, ויאספו ויטפלו בעצמם הגוססים, היא יכולה להמשיך בדרכה. שם זה המקום הראשון שהקימה אמא תרזה, והמקדש האחרון בהודו בו הקריבו חיות כקורבנות לאלים. "היום המאלף מכולם היה היום בו נכחתי בסדנאות בהן לימדו את ההודיות לעשות סבון כביסה. הם עושים סדנאות כאלה, כדי ולחסוך בכסף, ובמקום 400 גרם אבקת כביסה, הן קונות את המוצרים הבסיסיים, מלח, חומר מקציף וריח, ואז יוצא 10 קילו סבון שמתחלקות בו הרבה נשים. פשוט מדהים!" כותרת משנה: סיור והדרכה אישיים מאבא ג'ו שהיה יד ימינה של אמא תרזה, שהחל בסנדלים הפרטיים של אמא תרזה שהייתה תופרת ומתקנת בחוט ומחט בעצמה, והסתיים בסדנא להכנת סבון כביסה היום יש 730 מוסדות ב - 130 מדינות ברוח פועלה של אמא תרזה, שנפטרה בשנת 1997 כשהיא בת 87. כמעט עד יומה האחרון ענתה למכתבים שקבלה, והיום היא במעמד להיות מוכרת כקדושה על פי הנצרות. שפי מתחברת לאב ג'ו גם דרך היוגה. ביתה ורד היא מורה ליוגה בשיטת אשטנגה, ובתיה עצמה התוודעה ליוגה כבר לפי 6 שנים אחרי תאונת דרכים בה נפגעה קשה, פריצת דיסק. מאז היא עושה יוגה בשיטת איינגר. כותרת משנה: מאמא תרזה לאמא בתיה "היום מעניין אותי כל נושא המניעה בקרב בני נוער וגם הטיפול בילדים שחיים עם הנגיף. יש כ – 120 ילדים שנושאים את נגיף האיידס, ולמענם צריך תרומות. לפני מספר שנים פרסמתי מודעה בעיתון של קיסריה בבקשה לתרומת מחשבים וטלוויזיה והתושבים תרמו בעין יפה. "בנוסף, אנחנו בונים קורס של משרד החוץ ביחד עם עמותת 'ברית עולם', שזו עמותה ששולחת סטודנטים ואנשי מקצוע מישראל כדי לעזור בפיתוח תוכניות קהילתיות של העצמת נשים וטיפול בילדים ונוער. בתכנית הכשרת מנחים למניעת איידס בקרב בני נוער וקורס העצמת נשים. משרד החוץ אחראי על החלקים האקדמיים, והעמותה על החלקים של העשייה וגיוס התרומות לפרוייקטים. השליח יקבל רק הוצאות טיסה ומחייה. אני מעבירה את הקורס הזה ביחד עם ד"ר אריאל קריא, שהוא מומחה לפיתוח קהילתי. "לפני שנתיים, באסון הצונאמי נסענו אריאל ואני והעברנו קורס לארגונים לא רשמיים בדרום הודו. קורסים של תמיכה והתערבות בשעת משבר. בסוף הקורס יצאנו עם ההודים לבנות מרכז פעילות לבני נוער. ישבנו בכפר פוטופאתאי בטמיל נאדו, שזה כפר דייגים בדרום הודו, באזור שנפגע על ידי הצונאמי. תוך מספר שבועות בנינו מבנה שמהווה מרכז פעילות לבני נוער", מספרת בתיה. כותרת משנה: בכל המקומות העניים הגברים הולכים לעבוד בעיר, רוכשים שירותי מין ומדביקים את האישה שהם בבית אחר כך. מחלקים להם מיליוני קונדומים והם משתמשים בהם לכל דבר חוץ מהשימוש נגד איידס: בלונים, שקיות נייליון... ובהודו צריך קונדום גם כדי למנוע ילודה "אני מתכוונת לחזור לשם לפרוייקט של העצמת נשים. הדייגים שם פוחדים לחזור לים. הים רק מתחיל להיות סוער והם חוזרים, וזו בעיה, כי כל הפרנסה שלהם מתבססת על הים. הפרוייקט הזה ייעשה עם ארגונים מקומיים, כי יש בעיה של שפה. "הכי חשוב היום", מסכמת שפי, "לגייס סכומים לפרוייקטים קהילתיים לעשר השנים הקרובות. אחרי הצונאמי הגיעו הבטחות של סכומי כסף גדולים, אבל נעצרו בכל דרגות השלטון, כי הכול כל כך מושחת שם. היום, כמעט שנתיים אחרי האסון הם עדיין ממשיכים לגור בבתים רעועים ומחכים שהשלטונות יקיימו את מה שהבטיחו". כתבותיה של ד"ר בתיה שפי בנושא האיידס מופיעות בפורטל Shout http://beta.shout.co.il/columns.asp?funcId=readColumn&columnId=1269 |