כותרות TheMarker >
    ';

    גנאולוגיה וספרות

    לכל התעניינים בגנאולוגיה ובספרות ובכל מה שמתקשר אליהן במישרין ובעקיפין

    0

    שורשים. משפחות. מילים.-ועדות שנשא אבי אחרי השואה כעולה חדש

    16 תגובות   יום שבת, 30/4/11, 17:15

                                         '' 


    שורשים .משפחות .מילים.  

     

    לפני כמה חודשים זה התחיל. בני המשפחה שלי התחילו   לחזור  הביתה,ולא רק בני המשפחה שלי,כל בני העיירה התחילו לחזור הביתה.

    הכל התחיל במקרה.בעצם לא הכל.מדובר בכמה ענפים של אילן, שמימדיו האמיתיים לעולם לא ייודעו, כך נדמה.בעצם לא התחיל, אלא נמשך, ואפילו לא במקרה.אלמלא המדפסת המשולבת, שסירבה להדפיס,ספק  אם היה מתחיל כל המסע הזה.אבל לא מדובר באמת במסע, אפילו לא בנסיעה מדומה, אלא בנסיעה לזמנים אחרים,למקומות אחרים,אל אנשים קרובים שאבדו, ובכל זאת נותרו ועודם.

    Myheritage הוא שמה של התוכנה שנחלצה לעזרתי לאחר שהמדפסת הסרבנית שלי לא צייתה לפקודה: הדפס .השעה הייתה מאוחרת, וברגע הראשון הנקודות הירקרקות שהופיעו פתאום ליד השמות נצצו  בחשיכה ששררה בחדר.הבטתי בפליאה על סרגל הכלים הלא מוכר. ליד העיגול הירוק הופיעה הפקודה:התאמות חכמות ,ובאנגלית: smart matches.

    עד כמה שזה נשמע מוזר, לפני כמה חודשים  ידעתי רק את שמות סבי וסבתותי,ואפילו אותם מסתבר  לא במלואם. מפליא לחשוב כמה ידיעותינו הכלליות מרחיקות אל עבר קדום,וכמה קצר הזיכרון המשפחתי שלנו.בכל אופן,כשאני אומרת שלנו,אני מתכוונת באמת, רק לזיכרון הפרטי שלי.

    לחצתי על האייקון הירקרק כפי שהורתה התוכנה,ולהפתעתי גיליתי את דודי ודודותי והסבים שלי ממשפחת אבי על אחד הענפים של אילן משפחה, ששמו לא היה מוכר לי כלל.פלשתי במהירות לאילן המפתיע: אבי ואחיו משה זכו לכינוי "לא ידוע".ליד דודי מתל אביב יצחק זאב, שמת  באופן פתאומי מסיבוך של שפעת בחורף של שנת 1959 הופיע שם אישה שלא הכרתי יהודית יאג'ה-דודתי.שם משפחתה קליין היה גם שם  אילן היוחסין המפתיע ושמה של בת   הנדל פרומן  נקשר לזוג הזה. בזה אחר זה שמות ילדים רבים ובני זוג עלומים של דודי ודודותי ניבטו אלי לראשונה ממסך המחשב והתלכדו לענף מעובה. ליד כל אחד מהם הופיעו שנת הלידה והמוות,ובצידם סימן של טלאי צהוב. לא הצלחתי לעצום עין כל אותו הלילה..

     

     

    ''


     

    עדות שנשא אבא:(הועברה ל"יד ושם")

    לאספתנו  הערב שתי מטרות,ראשית כל התייחדות עם הקדושים והטהורים שנפלו בידי  המרצחים  והנצחת זכרם על ידי אסיפת כל אלה שנשארו מעירנו,גם אלה שהספיקו לצאת ולעזוב את מקום האסון לפני שפרץ,וגם אלה שנשארו שרידים בודדים מהשואה הגדולה וניצלו בנס מצפורני החיות הטורפות ,ושנית,סיכום העובדות והסקת מסקנות ומוסר השכל ממה שעבר על האנשים הקרובים לנו בלב ונפש ועלינו. 

    הוטל עלי התפקיד מטעם הועדה המארגנת להעלות זיכרונות מהימים הקודרים האלה ,שעברו על חללי עירנו הקדושים ועלינו. ראשית כל אני רוצה להזכיר דבר חשוב מאד שכדאי לעמוד עליו ,ובמיוחד בזמן הזכרת חללי קהילתנו,לכאורה  הוא מובן מאליו ואין במה להתגאות,שביננו כמעט ולא היו בוגדים. לא היו ביננו אנשים ששרתו את האויב,לא מטעמים אנוכיים,לא מרצון ולא מאונס.

    בימים הראשונים לפלישת הרוצחים לעירנו ואחרי הבריחה ההמונית,וכשהחלו לאסוף חלק גדול מהאוכלוסיה היהודית לעירנו,פנו ראשי הליסטים לכל ראשי הקהילה היהודית,לקבל עליהם את  הנהגת  האוכלוסיה היהודית,כמובן לפי הוראות שלהם,וכולם כאחד,פרנסי הקהילה התנגדו לתפקיד הזה,וכולם כאחד סרבו לקבל עליהם הוצאה לפועל של הגזירות שהכתיבו להם הרוצחים. גם כשאיימו עליהם בכל מיני איומים,התנגדו,גם כשההתנגדות היתה מותנת בסכנת נפשות להם ולמשפחותיהם.אחרי מאמצים גדולים מצד  הפולשים אז למצוא מישהו מבין האנשים שעמדו בראש האוכלוסיה היהודית בעירנו ,שיקבלו עליהם התפקיד הזה,ואחרי שכל הנסיונות שלהם לשכנע אותם שאם יקבלו עליהם להיות העומדים בראש האוכלוסיה היהודית,בזה ייקלו על היהודים את חייהם,בזה שיהיה להם למי לפנות ,ולא יצטרכו בכל דבר שנוגע ליהודים לטפל בעצמם,פנו יהודים ליהודים אחרים,לא מראשי הקהילה והיו כאלה שהסכימו לקבל עליהם התפקיד הזה,שבכלל לא היה קל ולא נעים,אבל תחת לחץ דעת הקהל היהודית ,אנשים אלה לא שרתו את הגרמנים,רק ניסו להקל את החיים על היהודים בזה שלא הוציאו לפועל את הפקודות שקיבלו כמו שהן,וניסו תמיד עד כמה שהיה אפשרי להתחמק ולפרש את הגזרות ,כך שלא יפגעו בכל הכובד על ראשי היהודים. כמו שאמרתי,אין במה להתגאות ,אבל כשנזכרים למשל באנשים שעמדו בראש קהילות אחרות,יש לנו במה להתגאות.

     

    אני זוכר,זה היה בימי החורף של שנת 1940,הגרמנים הוציאו פקודה בעיר ווילון להוציא מאה משפחות יהודיות מויילון ולהעביר אותן ללוטוטוב.אנשי עירנו קיבלו את הגזירה הזאת בשברון לב ובחרדה גדולה.מי לא זוכר  את התעוררות הנפש של בני עירנו,את הרצון לעזור לאחינו מהעיר השכנה שנמצאים בצרה,ונעשו כל ההכנות מכל שכבות  בני עירנו לקבל את האנשים האומללים האלה בזרועות פתוחות. דאגנו לשיכון מינימלי בשביל האנשים,לסידור ארעי.יצאו אנשים,נשים וטף לקבל את פני האומללים ולהקל על הסבל שלהם,אבל מה גדולה היתה התדהמה כשראינו את האנשים שבאו,כמעט כולם פגועים בגוף,עיוורים,נכים,זקנים וחולים.אנשים שטלטולי הדרך לבד סיכנו את חייהם,וביניהם אף כאלה שמתו בדרך.

    לא נשכח את הזמנים שהגרמנים ארבו לאנשים הצעירים שלנו,וצדו אותנו כמו בציד כלבים והעבירו אותנו לויילון שם נפגשנו עם בריונים יהודים,שיחד עם הגרמנים ניהלו מסחר עבדים איתנו. מי שנתן להם יותר הוציאו אותו מהמשלוח ושלחו אותו בחזרה ,ומי שלא נתן להם  שלחו אותו למקום שמעט מאלה שנשלחו אליו נשארו בחיים. בהזדמנות זו אספר לכם על משלוח אחד כזה ,שגם אני הייתי  אמור להיות בו ומזלנו שיחק לנו,שהנוכלים האלה לא הספיקו להגיע למקום בו ריכזו אותנו למשלוח ובאופן כזה הצלחנו להימלט מידי הגרמנים. הגרמנים בנו מחנה עבודה סמוך לעירנו ופתאום ביום בהיר אחד הגיע ראש הרוצחים הגרמנים ונתן לנו פקודה להפסיק את העבודה בשעה 12 וללכת למחנה לאכול צהריים.כרגיל קיבלנו צהריים לפנות ערב,אחרי גמר העבודה. ראינו שכאן עומדים לצוד אותנו שוב למלכודת ,אבל לא היתה כבר בידינו דרך להימלט היות שהיינו מוקפים כבר מכל הצדדים על ידי הרוצחים.הלכנו למחנה בליווי גדול בכדי לשלוח אותנו למחנות מות,למחנות עבודה.

    שוטרים גרמנים שהגיעו למקום ,מיינו אותנו והוציאו את המוכשרים לעבודה,והעמיסו אותנו במשאיות והעבירו אותנו לויילון בכדי לשלוח אותנו לגרמניה. שלושה בחורים  הצליחו לקפוץ בדרך באמצע הנסיעה, ואנחנו כ-70 איש הגענו לויילון ושם עמדו למיין אותנו מחדש ולשלוח אותנו הלאה. המצב היה רע מאד. הגרמנים נכנסו והתחילו להכות בנו במקלות ובכל מיני מכשירים,כך שהדם מגופם של  כמה אנשים זרם כמו מים מהברז.אז צצה בראשי מחשבה למצוא דרך להימלט מהמקום הזה. ניצלתי את הרגע שהגרמנים יצאו מהאולם לחצר ופניתי לאנשים שהיו איתי והצעתי להם ,שאני אצא ראשון דרך הדלת,שמובילה לאולמות אחרים,ודרכם נצא החוצה וננסה להגיע בחזרה הביתה.ואם אני אצליח שיבואו אחרי. כשהצעתי את ההצעה הזאת ,פנה אלי אחד מהיהודים ואמר לי:רוצח אל תעשה את זה,מה יאמרו הגרמנים,שיכנסו תיכף לאולם ויראו שכולנו ברחנו.כולם ענו לו בביטול והסכימו להצעה הזאת..פרצתי את הדלת הראשונה,עברתי כמה חדרים עד שהגעתי לפנים הבית.כשניסיתי לפתוח את החלון ,שהיה סגור עם מסמרים,הייתי מאד עצבני ומרוב ההתרגשות הגדולה התנפצה לי שימשה.אחרי שנשמע כבר רעש בסביבה החלטתי שאין לי הרבה זמן ופרצתי בכוח את כל החלון,קפצתי מהקומה לבור עמוק שהיה שם,עברתי מהר את הכביש ורצתי דרך השדות לכיוון לוטוטוב.אחרי שרצתי בערך שני קילומטר דרך השדות,פניתי לראות מה שנעשה מאחורי,וראיתי שורות ארוכות של אנשים שרצו אחרי. ככה ניצלנו מהמשלוח ההוא. דרך אגב,אני רואה כאן בין הנאספים כמה אנשים מאלה שברחו אז יחד איתי ויתכן מאד שתודות לבריחה הזאת ניצלנו.

    אינני רוצה לספר כאן רק סיפורים מהעבר הקודר הזה,מהזוועות הגדולות.הנס הגדול הוא שאנחנו קומץ אנשים,שרידי קהילתנו עומדים ונאספים כאן,כדי לבכות ולספוד על עירנו,על כל אנשינו.על כל תלמידי החכמים שלנו,אנשים עם מידות טובות,אנשים שחיו כיחידה אחת עם מסירות נפש ואהבת הזולת,למרות כל הפילוגים שפילגו את האנשים האלה,העובדה היא שהיתה מסירות נפש ואהבת בני אדם.מהימים השחורים האלה אני נזכר,זה היה בשנת 1942 ,עבר אז גל של תליות יהודים,בכל עיר ועיירה בה היו יהודים.מכל העיירות השכנות שמענו על תליית יהודים,והנה פתאום ביום בהיר אחד נתבשרנו על ידי מוסר הודעות-ידיעות ציבוריות ,בהכרזה בכל הרחובות,שגם אנחנו חייבים להתרכז בשוק  ,נוצרים,יהודים,פולנים וגרמנים בכדי לראות בעיניהם את הרוצחים תולים יהודים. מצב הרוח היה ירוד מאד. על פני היהודים אפשר היה לראות את כל התלאות והצרות,שעברו על היהודים במשך אלפיים שנה,כאילו עברו עליהם ביום הזה. התקהלו כל אנשי העיר בשוק,ווהנה הגיעה כבר השעה המיועדת לתלות יהודי.ופתאום מגיעים עסקני העיר ומוסרים בשם הרוצחים שעומדת אפשרות להציל את חיי היהודי על ידי כך שניתן לגרמנים סכום כסף גדול ,וכמה פרוות בשביל נשי הרוצחים. המצב הכלכלי של היהודים היה רע מאד,אבל לא יצאו רגעים אחדים והכסף שביקשו התליינים נמסר להם. הכסף נאסף מידי יהודים,שאני מבטיח לכם,שאחרי שהלכו הביתה לא היה להם כסף כדי לקנות לחם,שהיה מוקצב בקיצוב זעום מאד,כי כל  אנשי העיר עבדו אז בעבודות כפיה,ובעד יום עבודה קיבלו חצי מרק,בזמן שקילו לחם עלה אותו סכום. כמובן שהרוצחים לקחו את הכסף ותלו את היהודי. מי לא זוכר באיזו גאוה ובאיזה מבט של ביטול לכיוון הרוצחים,הלך היהודי הזה לתליה,זאת היתה ממש גבורה. הפניה היחידה שלו לחברים היתה ,תשמרו על הילדים שלי ועל אשתי. מי לא זוכר באיזו מהירות היהודים רוקנו את כיסיהם מהפרוטות האחרונות שלהם בכדי להציל חיי יהודי.

     

    אני רוצה לספר כאן  על גבורת אנשים מעירנו,על נכונות הלחימה של אנשי עירנו באויב הנאצי. זה היה ביוני 1941 כשהגרמנים  פלשו לרוסיה ,ובימים הראשונים לפלישתם לא נמסרו שום ידיעות מהחזית,כנראה שזאת היתה טקטיקה צבאית ותעמולתית,לא למסור בימים הראשונים על מהלך הקרבות. והנה היהודים שטבעו ,רצו למצוא מוצא,להושיע את עצמם ואת האנושות,וכולם האמינו,שהמלחמה בין הרוסים לגרמנים תבטיח את הניצחון לאנושות,מה שוודאי לא היה אפשרי בעת הזאת. והנה היה בעירנו יהודי,סנדלר במקצועו,שמו היה ,מאיר שמחה לבקוביץ',והיהודי הזה ניגש לכמה יהודים והזמין אותם לאסיפה .עלינו אליו הביתה,אני הייתי בין המוזמנים לאסיפה הזאת.כשהגענו לשם,הוא הושיב אותנו על יד שולחן העבודה שלו וכל אחד מאיתנו קיבל נעליים שהיו באמצע התיקון,ומישהו נשא לפנינו הרצאה על המצב הפוליטי והצבאי והסביר לנו שכבר הגיע הזמן לארגן את ההתנגדות האקטיבית לנאצים ועלינו להיות החמישיה הראשונה.הוא עבר על תוכנית רחבה  לצרף את כל האוכלוסיה,הנוצרית כמו היהודית להתנגדות אקטיבית כדי לעצור ולמגר את האויב הנאצי ,וכי עלינו להראות למשחררנו,כי לא עליהם לבדם סמכנו,כי גם בכוחנו אנו ובאפשרויות המצומצמות שבידינו עזרנו להם לחסל את האויב,אבל כידוע אחרי ארבעה ימים התחילו להגיע הידיעות על התקדמות החיות לעבר הגבול הרוסי וכל התוכנית הזאת,עם כל התקוות אזלו.

     

    אבל מי יודע לאיזה שלבים, ההתנגדות הזאת היתה  מגיעה,אילו ניתנה לנו האפשרות והיו שינויים בחזית,או אילו היו נשארים בחיים האנשים האלו עד בוא השינוי המכריע לטובת הידידים שלנו. אני בטוח שהאנשים האלה היו מרימים את כבוד עירנו ואת כבוד האנושות במעשיהם נגד החיה הטורפת. כי אני ראיתי את הרצון החזק של קומץ האנשים האלה שהיה אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת,וראיתי בהם את הכישרון והאומץ להעיר ולרומם את כל אנשי העיר ואת כל אנשי הסביבה לעבודה הנעלה של התנגדות ומרידה בכוח הנאצי הגדול.

    ולבסוף,אני רוצה  מהמקום הזה ומהמעמד הזה,לשם קדושת שמם ולשם מנוחתם של קדושינו  וטהורינו,להבטיח להם בשמכם,שאנחנו,שליוינו אותם עד לסף קבריהם,שאנחנו אלה שעברנו איתם יחד את שבעת מדורי הגיהינום,נשאר נאמנים,לארצם,לארצנו,לארץ שכל תקוותיהם ,כל תפילותיהם וכל מאוויהם היו מיועדים אליה,נגד מה שמקובל כנראה לחשוב,וכשגיאה פאטאלית,שהעולים החדשים הם האי מרוצים בארץ. אנחנו מבטיחים למתים ולחיים,שאנו נהיה האחרונים שנוציא דיבה על הארץ הזאת. כי לא למען חיים בלי עול לחמנו את המלחמה העקשנית. כי לא למען חיים של מותרות לחמנו את מלחמת המות. אנחנו לחמנו את המלחמות האלה,למען חיי כבוד,חיי עבודה,לחיים נאמנים לארצנו, ולקידוש שמם של חללינו.

    אנחנו לא נשכח,מה שעשתה לנו ולעולם החיה הטורפת הנאצית. אנחנו נזכור את זה בכל הזדמנות.אנחנו נעביר את זה לדורות הבאים אחרינו. הזכרונות האלה ילוו אותנו בכל מעשינו.

    אנחנו לא נשכח לעולם,מה שעשה בשבילנו העם,או יותר נכון,העמים,שלחמו לצידנו,ופתחו ברחבות את שערי ארצם ,בשביל אילו שהצליחו להימלט משיני החיה הטורפת  הנאצית,את היחידים מעירנו,ואת הרבבות שהצילו בדרך זו.ולבסוף ,את שחרור כל אילו שנתקעו כבר בגרון החיה,ובאו ופדו אותנו מידיהם באהבה וברחמים.

     

     

     

    ''

     

    מצבה לזכר יהודי לוטוטוב שהנחנו ביוני 2010 בעיירה בפולין

     

    ''


    כומר מספיד את יהודי לוטוטוב בעיירה

     

     

     

    ''''

     

    בית הכנסת בלוטוטוב ולוט שהנחנו עליו(כיום מפעל תפירה)

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/1/14 06:26:
      קשה להכיל.
        28/1/14 00:41:
      סיפור מצמרר...!!
        11/5/11 19:50:
      מצמרר. מי שלא האמין לגרמנים ועמד על דעתו, הצליח לשרוד ואפילו להילחם בהם עם הפרטיזנים, או עם הצבא האדום.*
      נזכור ולא נשכח
        9/5/11 08:06:
      ספור גבורתו של אביך ושל חבריו . יהודים בארץ ניכר שזכותם לנשום אויר נשללת ע"י חיות אדם . ריגשו אותי המילים : "אנחנו מבטיחים למתים ולחיים,שאנו נהיה האחרונים שנוציא דיבה על הארץ הזאת. כי לא למען חיים בלי עול לחמנו את המלחמה העקשנית. כי לא למען חיים של מותרות לחמנו את מלחמת המות. אנחנו לחמנו את המלחמות האלה,למען חיי כבוד,חיי עבודה,לחיים נאמנים לארצנו, ולקידוש שמם של חללינו."
        1/5/11 22:37:
      לזכור ולהזכיר וכך ממשיכים .
        1/5/11 18:16:
      הלב בוכה והפה זועק : "לעולם לא עוד!".
        1/5/11 15:40:

      ''

      מרגש! יהי זכרם ברוך!
        30/4/11 23:17:
      כמה מרגש-מעביר צמרמורת!!
        30/4/11 19:57:
      תודה !!
        30/4/11 18:40:
      תודה לך על הכתוב.
        30/4/11 18:36:
      ככל שהזכרון כואב, אנו חייבים בו, וחייבים לדבר בנושא עוד ועוד ועוד. תודה לך רחל, והאם באמת ניתן להשיג את התכנה הזו? תודה לך ו* לאה
        30/4/11 18:26:
      נזכור את הכל, הן את האפילה הגמורה והן את נקודות האור המעטות שהיו בה.
        30/4/11 18:13:
      נזכור ולא נשכח!
        30/4/11 18:13:
      נזכור ולא נשכח!

      ארכיון

      פרופיל

      ספרותית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין