אחרי הצחוק יבוא הבכי.

כך היא היתה אומרת כשהיינו משתוללים עד אפיסת כוחות...

מאז זרמו הרבה מיים בירדן, וחלפו הרבה ימים....

ואמא כבר לא רצה אחרינו וגוערת בנו להירגע, כי..... אתם יודעים, אחרי הצחוק יבוא הבכי......

ועוברים הימים, רצים, ואנו מדלגים בין העבודה והבית וסידורים וילדים......

וכבר אנחנו סבא-סבתא, ואנחנו ממשיכים לרוץ, ולדלג בין העבודה והבית והסידורים......

ואמא כבר מזמן לא צריכה להזהיר אותנו כי אנחנו כבר לא צוחקים עד אובדן העשתונות, יותר מחייכים, כבר לא בקלות כזו בוכים, כי מזמן הבנו שהצחוק והבכי כמו שחור ולבן הם קצוות שקצת קהו, ואנחנו אי שם באמצע.....

ועכשיו אמא כבר לא אומרת כלום, כי כמו שאמא היתה אומרת, שאחרי הצחוק יבוא הבכי, אמא גם אמרה שאחרי הנעורים תגיע הבגרות, ואחרי הבגרות תגיע הקשישות, והזיקנה לא תמיד תאיר פניה, ותדעו ילדים, שיבוא יום..........

והיום הגיע.....

ואני שואלת את עצמי אם כבר הגיע הזמן לבכי, ובכלל, האם יש לו מקום, לבכי.......

בכי על אמא שיושבת על כסא הגלגלים, בוהה נכחה, כבר לא ממש רואה, לא כל כך שומעת, גם התיאבון לא משהו, שקועה יותר בעברה מאשר בעתידנו, מדברת יותר עם הוריה מאשר איתנו, דואגת לנו גם כשהיא לא זוכרת בדיוק למה.....

אמא.

איך היית אומרת?

אחרי הצחוק יבוא הבכי.

ואני כל כך משתדלת להמשיך לצחוק.

גם כשאני רואה אותך שם, משתדלת כל כך, בינות אנשים שמצבם דומה לשלך, מנסה לשעשע אותך, ואולי קצת גם אותם, כי כמו שאמר אבא שלך כשהייתי קטנה והשתובבתי כל כך עד שגערת בי ואמרת שאחרי הצחוק יבוא הבכי, שעל זקנים מותר לצחוק כי כולנו נהיה באותו המצב.

אבל אז לא הבנתי שלא כולם מגיעים לאותו מצב, ועכשיו אני לא צוחקת מ... אלא צוחקת עם......

אלא שעכשיו גם אין עם מי לצחוק,

וזה כל כך לא מצחיק,

ואני בכוח, דוחפת, מנסה, רוצה כל כך למצוא את הצחוק בתוך הבכי......