שלא יהיה ארוך מדי, שלא יהיה מסובך מדי. שלא יכלול יותר מדי "מילים קשות". שהפיסקאות יהיו קצרות. המאמץ המזוהה עם העבודה אנס את הכתיבה המאומצת אל תרבות הפנאי, לתרבות בה האני-העליון מצווה: "התענג!" (כך - ז'יז'ק). אך כיצד אפשר "להתענג" אם אין מעט חידוש, מעט זרות ב"פשטות" המזויפת הזאת, בבני אדם שהפכו, סלחו לי על ההמתה הממשית, לקלישאות מדברות, רובוטים עם "פסיכולוגיה-משכנעת-דיה".
אנו מחפשים, אם כן, את המינימום האפשרי של מורכבות נפשית על מנת שתהא "משכנעת-דיה" באי-קלישאותה. עודף-מוכרות הופך למבעית: "הכול תלוי, אצל כל אחד זה אחרת, אצל כל אחד זה בדיוק אותו הדבר" ובמאמץ המלחמתי להיאבק בקלישאות המתהלכות מעודף "אופנתיות" חדשנית יש צורך ליצור "מורכבות פשוטה" חדשה, תמציתית וקצרה מספיק. אם נאריך בדברים, יהיה זה אסון למינימום הפסיכולוגי הנדרש, כפיית החזרה תתבלט מתישהו, ואפס-הממשות של המסיכה הזאת יחל לצווח את ממשותו כמוות מתמשך.
ואם לא עכשיו, אימתי, מישהו ירצה שוב לצעוק "קונקרטי, קונקרטי", כהרגלו בקודש. "אני מתה על הציצים שלי", הכותרת המובילה לאחת מכתבות האינטרנט, בה זמרת פופולארית מוחה כמובן על כך שהיא לא רק ציצים, רק משום שהיא אכן ולמען הסר ספק, מתה עליהם. היא, כמובן, מעבר לקלישאה השחוקה כי היא "גם אישה שהולכת לים וגם יוצרת, ואין בכך סתירה", אכן אין בכך שום סתירה, ומי שלחץ על הלינק קיבל בדיוק את מה שהוא ציפה לו - לאסונו, יש להדגיש: את המינימום האפשרי של הקלישאה החוזרת עד מוות, אך "משכנעת-דיה-פסיכולוגית" על מנת שנוכל לנשום לרווחה; מאחורי הציצים יש לא פחות וללא שום ספק, אדם ממשי. |