בכל פעם שאני מחליטה "די!" "מספיק"!, "הגיע הזמן להמשיך הלאה"! ישנו משהו שמושך אותי בחזרה ומרעיד אותי בגונג; אני מחליטה להניח מאחורי ומקבלת טלפון עם בשורה\הצעה שלא מותירה לי ברירה אלא להקדיש אנרגיה נוספת, לשקול צעדים שוב. להשאיר את עקבות הבוץ בביתי להזכר מאיפה באתי ולאן כנראה אלך יש אנשים טובים סביבי שמתעקשים שיש לי "מקום" או שמציעים לעזור לי ליצור "מקום" ואז שוב הבלבול מסחרר אותי וקול עצל פוקד עליי לא לדוש, לא לחשוב, לא להחליט לתת לדברים להיות, לזרום, להתגלגל האם יכול להיות שבאמת נועדתי למשהו? שבאמת ישנו משהו מניע חזק מכוח הרצון? כשאני מסתכלת במראת האמנות אני מרגישה כמעין איבחה, הלב שלי נשוך אבל בכל זאת האנרציה מושכת אותי שוב ושוב לשדה האמנות ואני מתבוננת במראה זו בפזילה גם כשאני מפנה לה את הגב |