הצלה או הישרדות
 מילים הן כסות למשמעות שמאחדת את הראש עם הסרעפת לחווית משמעות אחת. בכל שנה מחדש, כשמתקרב ניסן, ומביא אתו את האביב, את חג החירות ואת יום השואה, אני מוצאת את עצמי בקרב אימים עם עצמי, מה את עושה כדי להדביר את ההגדרה ניצולים למי שראויים בהחלט להיות מוגדרים שורדים? הקרב ניטש, ומובסת אני ממתינה לאביב הבא כדי לתקן את דרכי.
השנה, למען 208,000 במספר שחיים אתנו , למען הדיוק ההיסטורי, ואולי גם להרהורים יצירתיים באשר למחויבות שלנו כלפיהם, ולמחויבות שלנו לילדינו החלטתי לעשות מעשה צנוע אמנם, אבל עם יד על הלב.
ברצוני להדגיש, בלי גאווה, שאני נצר למשפחה ששורשיה ניטעו בירושלים לפני יותר מ- 10 דורות. כל הגבורה הזאת בצד של אבא שלי. אימא שלי המתוקה, נולדה בליטא ועלתה ארצה רגע לפני שהתער שיסף את גרונה כמו את גרונם של כל בני משפחתה.גאה על היותי צברית אסלית, פוערת לסתות של כל מי שמתעניין, לא נתתי את דעתי לבחון מקרוב את אלה שהלכו כצאן לטבח, לאבק האדם (כהגדרתו של חיים ויצמן) עד שמלאו לי 16. המורה להיסטוריה בתיכון יסד חוג לחקר השואה נכחו בו 4 תלמידים ואני בתוכם, ויחד גלגלנו את הפתרון הסופי (ספר שהיה אסופה של מסמכים שניתנו לפרסום אז) ושאלנו את עצמנו איך התנהג העולם, ואיך פעל היישוב היהודי בארץ ישראל כשהתהוותה שואת היהודים באירופה.
מאז המחשבה לא מרפה. מיד עם תום הפסח אימא שלי התקדרה, ארשת של כאב עצום התגברה אצלה עם השנים, ומרותקת לרדיו היא אולי הניעה בראשי את השאלה מה פתאום ניצולים? ניצולי השואה, מי בדיוק הציל אותם?. ומחודד יותר, מה עשו אלה שהמציאו את ההגדרה הפטרונית הזאת? מה הם עשו כדי להציל אותם ?
לפני שיתחיל הדיאלוג כמה מספרים. הישוב בארץ מנה בסוף 1942 כ- 485,000 יהודים – כשליש מכלל האוכלוסייה שחיה בארץ-ישראל.ארץ ישראל נשלטה על ידי הבריטים יימח שמם , כמו שסבתא שלי הירושלמית הייתה אומרת ובולעת טפו קצר של סלידה. מנהיגי היישוב היהודי בארץ-ישראל ראו את עצמם עומדים בראש חיל חלוץ של התנועה הציונית שיוביל אחריו את המחנה הגדול של העם היהודי כולו.הטריאומווירט שהחליט מי נגד מי ולמה מנה את בן גוריון, אליעזר קפלן ומשה שרת. הידיעות על הטבח האכזרי הגיעו ליישוב. השמועה על הפתרון הסופי (תאי הגזים) הגיעה ארצה ב- 1942 אחרי ועידת ונזה. מאז 1939 מעט מאד תוכניות הצלה עמדו על הפרק של הנהגת היישוב.אפשר היה למנות אותן על כף יד אחת. טוביה פרילינג שכתב אלף ומאה עמודים בספר ששמו "חץ באפלה", טען שבן גוריון היה מעורב בכל מאמצי ההצלה, את חלקם הגדול איננו יודעים כלל, כי היה מדובר בפעולות סודיות. שבתאי טבת, הביוגרף של בן גוריון טען טענה הפוכה, בן גוריון לא פעל כדי להציל את יהודי אירופה, או פעילותו הייתה מועטת כי הוא היה מודע לכך שלא היה בכוחו להציל. אם ניבחן את מדיניות העלייה שגיבשה הנהגת היישוב, כפי שמציין אותה זאב גלילי, בבלוג שלו "ההיגיון שבשיגעון", הועדפו בעליל חלוצים צעירים שיתרמו לבניית המפעל הציוני ויהיו בסיס ליהודי החדש שהציונות החילונית רצתה לעצב. בן גוריון אמר ב- 1933 " עלינו לנקוט בכלל לא הארץ בשביל העולים אלא העולים בשביל הארץ… וכל עולה ייבחן אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית". תפיסה זו הייתה כל כך חזקה, טוענת היסטוריונית חוה אשכולי, עד שבמהלך המלחמה לא נעשה כל מאמץ להכין מקום לקליטה המונית למרות שבארץ הייתה אז פריחה כלכלית. איך שלא נטגן את זה,במהלך השואה, היה היישוב היהודי בארץ ישראל חסר ישע,חדל אונים. אלפי יהודים שנותרו באירופה, אחוז זעום מהיהודים שנותרו אחרי המלחמה ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד והתנועה הציונית. בואו נודה מדובר בשורדים עשויים לבלי חת, שגבורתם הנפשית והפיסית היא אות ומופת. ובמקום שהמדינה תדחיק את השורדים המעטים שחיים היום בישראל מתחת לשטיח, היא צריכה להעלות כל אחד מהם על נס, ולהעניק לו עדנה בשארית חייו. וחוץ מלהקפיד על הסמנטיקה, ולזנוח אחת ולתמיד את הגדרת הניצולים, יש לגבש תוכנית חינוך רחבת היקף שתעלה את השאלות: מה עשינו ?, למה כל כך מעט ?, למה העדפנו אלה על פני אלה ? מי היה אותו צבר החדש הגאה שהכתרנו במולדת המתחדשת? לא מאוחר להוציא הכול מהארון ולהתמודד,לפחות עם השאלות, באומץ.
|