לא רציתי לכתוב, לא יכולתי. קשה עד בלתי אפשרי היה לראות, לכן ברחתי מהחדר כשנשמת את נשימותיך האחרונות. כ"כ קיוויתי שאם לא אראה, זה לא באמת יקרה. עכשיו אני כותבת, רק חודש אחרי. זה מספיק קשה לאבד אבא, אני יודעת. אבל איך מתמודדים עם אובדנך? שאתה לי אבא, איש שיחה, יועץ, חבר נפש, הגבר של חיי, היחיד שאני לא זורקת אחרי שלושה דייטים. כמו שאמא אומרת, אני בת דמותך. וכמו שאמרתי לך רגעים אחדים לפני הסוף, אני ואתה דומים, אף שווים. אחרי מלחמה הירואית, לא ויתרת, עד הנשימה האחרונה. עד הרגע האחרון שמרת על אופטימיות ועל חוש הומור. כולם אהבו אותך. לא הופתענו כשהאחיות במרכז הרפואי בו טופלת, בכו כשהלכת. ולא הופתענו מהסיפורים של חבריך בשבעה, הם לא חידשו לנו. ככה אנחנו מכירים אותך, וכך נזכור אותך תמיד. בכל מקום היית מספר אחת. החברים שלך אמרו שהיית מעליהם כמעט בכל. החברים לעבודה העידו שהיית הבוס הכי טוב, המנהל הכי טוב. במשפחה היית בן אהוב, האח הגדול, הבכור, שימשת דוגמא. אצלנו בבית היית ראש המשפחה. בתיכון היית יור' מועצת תלמידים. כשאנחנו היינו בתיכון, היית יור' ועד ההורים. בעבודה היית יור' עמותת רווחה. אז עכשיו אתה יור' גן עדן, בזה אני בטוחה. בשבילי אתה האבא המושלם. כשהיית לצידי לא חסר לי דבר. בלכתך נשארתי יתומה מבחינות רבות. לעד תחסר לי אהבתך, החום האין סופי שנשפך ממך לכל עבר, האופטימיות, החיוך התמידי, החוכמה והאינטליגנציה הריגשית, שיחות הנפש ואף שיחות הסרק שהיו לנו, הבילויים הקטנים שלי ושלך, והבילויים המשפחתיים שתמיד היית ותהייה חלק מהם. הייחודיות והיצירתיות האופיינית לך, השאיפה למצוינות ומושלמות, יכולת הנתינה שלא נגמרת, הנוכחות האיתנה שלך והחיבוק שהיה אמיתי וחזק מכל. כמו שאחותי נועה אומרת,גם הפעם, כמו תמיד, פרשת בשיא. זו לא פרידה, אני ממאנת להיפרד, אתה תמיד איתי. למרות הכול, האהבה שלנו ניצחה וקיימת לעד. תמיד הצלחת לשבור מסגרות, מוסכמות, לשאוף ואף להגיע הכי רחוק שרק אפשר לדמיין. תמיד הצלחת בצורה הטובה ביותר וכנגד כל הסיכויים. לא השארת צוואה, כי לא ויתרת. אך עצם הדבקות במטרה, בחיים, העקשנות כנגד כל הסיכויים, האופטימיות הניצחית, חוש ההומור שנשארו איתך עד לשנייה האחרונה, הן לי הצוואה הגדולה מכולן. אבא, אתה החולה הכי בריא שהכרתי. ואתה המת הכי חי שאני מכירה. אוהבת אותך תמיד ולעד עדן. |