לכל מי שתכנן על החופשה החלומית שלאחר הפרישה מוטב שיניח בצד את הברושור של הקרוז לקריביים ויגנוז את תוכניות טיפוח הגינה עוד שנים רבות. שינויים דמוגרפיים וירידה בתשואות על השקעות פנסיוניות יגרמו לכך שנעבוד עוד הרבה שנים מעבר למה שאי פעם תכננו. האמת המכאיבה הזאת היא לא סוד. ממשלות רבות ברחבי העולם כבר התחילו להתמודד עם הבעיה ע״י העלאת גיל הפרישה ועידוד אנשים להישאר במקומות העבודה או לחלופין למצוא עבודה אחרת על מנת לנסות ולהתמודד עם העתודות האדירות והמשאבים שיצטרכו להקצות בעתיד לטובת פנסיה ממשלתית. לרוע המזל נסיונות הממשלות לא מספיקים. אנשים כנראה יחיו מעבר לתחזית הגיל שהמדינות מעריכות היום ולכן נדרשת מעורבות וגישה שונה של המעסיקים והעובדים על מנת להתמודד עם הבעיה העתידית כבר היום. מאז 1971 תחזית תוחלת החיים של אדם אשר הגיע לגיל 65 השתפרה ב4-5 שנים ועד 2050 התחזית היא כי יתווספו עוד 3 שנים. עד היום כאשר אדם פרש הוא ניצל זאת לטובת הנאה ( טיולים, תחביבים וכו׳) הגיל הממוצע בו אנשים פרשו במהלך 2010 במדינות OECD היה 63, שנה מוקדם יותר מאשר בשנת 1970 לחיות יותר שנים ולפרוש מוקדם לא היתה בעיה אם כנגד זה הייתה אספקה מוגברת של עובדים צעירים אך ירידה בשיעורי הפוריות תגרום לכך שב2050 על כל פנסיונר אמריקאי יעבדו 2.6 עובדים צעירים, בגרמניה, צרפת ואיטליה 1.9, 1.6, 1.5 בהתאמה מכיוון שתוחלת החיים ממשיכה לעלות, אנשים במדינות המפותחות יקבלו בפנסיה פחות מחודש על כל שנה של עבודה כולל מדינות כמו ארה״ב ובריטניה. במצב האופטימלי כאשר אדם עובד 45 שנה, הוא יחסוך כ-45 משכורות שיספיקו לו לפחות מ-4 שנים. לכן באירופה עם אוכלוסיה שמזדקנת במהירות חשוב להעלות את גיל הפרישה ל70 וזאת עד 2040. בארה״ב, שבה אוכלוסיה צעירה יחסית, יש יותר מרווח של זמן. להארכת גיל העבודה יש 3 יתרונות: לעובדים יש יותר שנים עם משכורת מעבודה, הממשלה נהנית מתקופה ארוכה יותר של גביית מסים והכלכלה גדלה מכיוון שיותר אנשים עובדים יותר זמן. העלאת גיל הפרישה הרשמי היא רק צעד אחד מתבקש מפני שהרבה אנשים פורשים עוד לפני כן. מחקר של כלכלנים מוושינגטון העלה כי השוואת גיל הפרישה בפועל לגיל הפרישה הפורמלי תקזז את השפעת הזדקנות האוכלוסיה באירופה ב20 השנים הקרובות על מנת שזה יקרה הגישה והמדיניות לגבי עובדים מבוגרים צריכה להשתנות. הרבה מעבידים חוששים מאיכות העבודה של אנשים מבוגרים. כאשר זה נוגע לעבודה פיזית, זה מובן מפני שלא כל האנשים בשנות השישים המאוחרות שלהם יוכלו לעבוד בעבודה פיזית אך זה לא אמור להוות בעיה בכלכלה שמבוססת יותר על שירותים ופחות על ייצור. בתעשייה מבוססת ידע הגיל לא מהווה בעיה וכנראה שההיפך הוא נכון עקב הנסיון הרב שצברו והכישורים שרכשו לאורך הקריירה. במגזר הציבורי בארה״ב קיים גרעון של 3 טריליון דולר בעתודות הפנסיה והבעיה תחריף אם לא ינקטו צעדים מידיים על מנת לשנות את מדיניות תוכניות הפנסיה הקיימות בה הפנסיה נקבעת לפי השכר האחרון וכן פרישה מוקדמת של מרבית עובדי המגזר הציבורי. המגזר הפרטי בארה״ב התחיל לטפל בבעיה בכך שהוא כבר לא מציע תוכניות פנסיה שמבוססות על השכר האחרון אלא על ממוצע השכר לאורך שנות העבודה. עובדי המגזר הפרטי מתמודדים כיום עם שני סיכונים: הראשון הוא ירידה בתשואות בשוקי ההון תגרום להקטנת גובה הפנסיה העתידית ובנוסף מתי שהוא הם יצטרכו להשתמש בחסכונות שלהם על מנת לשמר את אותה רמת חיים כבעבר. לכן הממשלות צריכות לעודד את התושבים לחסוך כמה שיותר ולעודד הצטרפות לתוכניות פנסיה.מנגד, ממשלות יצטרכו להעניק פנסיה ממשלתית מינימלית הגונה לכל אותם חסרי מזל שלא הצליחו לחסוך בלי לפגוע באילו שכן חסכו. זה המינימום שמגיע לכל אותם אנשים שעבדו עד גיל 70 |