נען, אמצע שנות השישים. היינו בערך 20 ילדים בגן חיה'לה, הוא גן נבטים.

הגן היה ליד פרדס גדול ובלילה התנים היו מיללים, או לפחות חשבנו שייללו. זה היה גן של פעם, בקיבוץ. חדרים חדרים עם מיטות.  הילדים היו ביחד 20 שעות ביממה, 4 עם ההורים.

היה שם עולם שלם. מדינת ילדים פעילה, עם מלכים, מלכות ומקורבים לשלטון. היה את אלה שיוזמים ועושים (גם צרות) היו את אלה שקובעים מה עושים ואת אלה שמתבוננים במתרחש, כמוני.

 האנשים שהילדים האלה גדלו להיות כבר היו נוכחים, בילדים.

חשבתי על זה, בימים האחרונים, אחרי שאראל מרגלית הודיע שהוא רץ לראשות העבודה.

אראל היה הילד בעל החשיבה הכי עצמאית בגן שלנו, גן נבטים (המכונה גם גן חיה'לה). הוא היה  גבוה ויפה, אמיץ, לא תמיד נחמד, ממוקד מטרה.  אמא שלו, מיקי, היתה מורה בכתה שאמא שלי עבדה בה כמטפלת, הן היו חברות. אבא שלו היה מספר סיפורים כמעט כמו אבא שלי. העולם היה תחום בפרדסים. ימים רחוקים.

בכתה  ב' הם עזבו לכרמיאל. ואחרי זה, למעט פגישה קצרה בתקופת בצלאל בתחילת שנות השמונים, לא התראינו הרבה מאוד  שנים. עקבתי מרחוק, לא הופתעתי בשום שלב.

הילד ההוא גדל להיות מי שהוא היה מההתחלה.

אני מאוד אשמח להצביע, בבחירות, בעד הילד ההוא מהגן.