כותרות TheMarker >
    ';

    בלוגון

    ארכיון

    ליום השואה-מכתב מדודתי מילה

    4 תגובות   יום ראשון, 1/5/11, 21:57

    מכתב מדודתי מילה רסין

    http://cafe.themarker.com/image/798168/

     

    מה בעצם את רוצה ממני, כבר הקדשת לי שעות וימים וחודשים אולי שנים.

    אני רואה אותך בסטודיו טורחת לצייר אותי. יפה צעירה ועדינה, קו המצח בהיר, שיער חום, ארוך ועבה, לפעמים פזור, לפעמים קלוע כצמה, כתר על ראשי. פנים מרובעות, עיניים בהירות, מלאות רוח נעורים, גבות ישרות, סנטר החלטי, האוזניים תמיד מוסתרות בתסרוקת.

    ''

    בתמונה שבה אני צוחקת, ההבעה נהדרת, הפרחים ורקע הטורקיז משמחים אותי, יפה שהוספת את המילים שכתבתי. בזו שבה אני כורעת ולצידי כלב חום גדול, קראו לו בובול, ראשו הגדול פונה הצידה וידי מושטת, מלטפת, הייתי ממש צעירה אז.

    ''

     בתמונה  שלישית, אני יושבת בשמש וקוראת, לבושה שמלה כחולה, הרקע סגול  ויש  מעקה צהוב, שלווה  נסוכה על פני.מרשים אותי שהוספת את שמי ברקע וגם מספרים סדרתיים בתור מסגרת.

    ''

    הכול  בצבעים  חיים ונועזים לעומת צילומי השחור לבן שמהם  את מעתיקה אותן, לא בטוח שאלה באמת צבעי השמלות שלי, אבל אני מרשה לך לבחור!

    את עובדת כל כך הרבה שעות, לא מתעייפת, עטופת ריח טרפנטין וצלילי 'קול המוסיקה'.בסוף היום מנקה ביסודיות את המכחולים, מסדרת, מחזירה כל דבר למקומו, לא כל כך מתאים לך...

     ראיתי שבין אלפי המכתבים והחומרים המשפחתיים שמצאת, את קוראת  יומן קטן ששימש אותי בשנת ,1938 הייתי בת 19ונסעתי ללמוד בלונדון, רשמתי כל יום מה עשיתי, בכל דף שני תאריכים, פנקס חמוד, כרוך בעור חום עם מקום לעפרון. אני מבינה שקשה לך לפענח את הכתב שלי, מוזר בעיני שהאותיות לא דהו עם השנים, לא נורא ,בכל מקרה זה לא פושקין...שמת לב לפרטים האישיים שלי הרשומים  בדף הראשון? -בכותרת כתובתי בלונדון, מקצוע- סטודנטית ,בסעיף שבו צריך לציין למי להודיע במקרה חירום – כתוב:"בית המלוכה"!

     ביליתי שם כל כך יפה ,לא אמרו לי מה לעשות, יצאתי כל ערב וביליתי עם חברות, הכרנו בחורים, רקדנו וטיילנו, גם קצת למדתי ושיפרתי את האנגלית שלי, לא הפסקתי את הנגינה  בפסנתר ואפילו המשכתי לסרוג.

    ראית את המכתבים שאחי, אביך, כתב לי, עם כל ההוראות על איך לחיות וכי די לרחף בעננים והגיע הזמן להיות מעשית, ללמוד מקצוע ולהבין את החיים כמות שהם. הוא אמר את זה גם לך, אולי לך זה עזר. בכל מקרה הוא ואני היינו מאוד קרובים, מסתגרים בחדר שלי בשביל לקרוא שירים ומכתבי אהבה  שהיינו מקבלים, הוא מכל הנשים שהתאהבו בו ואני ממחזרי הרבים.  אחותי הקטנה, דודתך השנייה , הייתה דופקת ובועטת בדלת הנעולה, אבל זה לא הועיל לה.

    אחר כך, קראת את כל החומר המתאר איך ניסיתי לעזור ליהודים שנפלטו מגרמניה לצרפת, את החותמות והתעודות המזויפות שהשתמשתי בהן, איך העברתי ילדים לשוויץ ואיך הגרמנים תפסו אותי בלילה אחד, ירו בתינוק ובזוג מבוגרים, ואותי ואת הילדים העבירו לבית סוהר. כתבתי על דלת התא "עם התקווה אל תאבדו את הזיכרון".

    זה מה שאת עושה. נסעת לראבנסברוק נסעת למאטהאוזן למצוא את שמי שם כצרפתיה לראות איך חייתי אני המפונקת במקומות כאלה, ליד משרפות בתאים עם מיטות קרש והמוות נמצא בכל פינה.

    במכתבים ששלחתי ממחנה הריכוז, שכתבתי בגרמנית לפי חוקי המחנה,  אני אומרת תמיד שהכול בסדר, שאני לא צריכה כלום, אני בטוחה שהמשפחה הבינה שיש צנזורה ואי אפשר לכתוב את האמת. בחבילות שאבא שלך שלח לי התחלקתי עם החברות. הן כתבו לו מכתבים שבהם מסופר על המקהלה שהקמתי ושעברה מצריף לצריף, שרה כדי לעודד את כולם, מתארות את ידי הלבנות הארוכות המנצחות על קבוצת הנשים. ואת שערי השחור, שלא גולח, להבדיל מהאחרות, אך הלבין בן לילה.

    הן כותבות איך שלחו אותנו כמה ימים לפני סוף המלחמה לעבוד על מסילת הברזל, איך בספירה פיצלו את הקבוצה שלנו שמנתה שבע חברות: שתיים בצד אחד ואני ועוד ארבע  בצד אחר. ניסינו להחליף כדי שנשאר יחד, אבל אסירות אחרות לא רצו, הן אמרו שזה הגורל.

    אני צופה בך שוקעת בי, כמעט דיבוק, מנסה להבין, להחיות אותי, ליבך נצבט בכל משיכת מכחול מול היופי והנעורים, איך את יכולה להבין, את בן-אדם אחר, הזמן לא אותו זמן. לא התחתנתי, לא היו לי ילדים, לא עליתי לארץ. דיברתי צרפתית רוסית ואנגלית, עברית למדתי קצת, באיזה מהשפות אני מדברת אליך?

    אחי סיפר לך בימיו האחרונים איך רץ בפריז בתחנה הרכבת  ב-1945 צועק את שמי מקרון לקרון, וכשהגיע לאחרון יצאה אחת מחברותי וסיפרה לו על ההפצצה של כוחות הברית על מסילת הרכבת ומסרה לו את מעט חפצי.

    אני מבינה שאת כבר סבתא, צעיר בניך מבוגר ממני, הייתי רוצה לשמוע על החיים שלך, איך עזבתם את צרפת ועליתם לארץ, איך את ואחותך גדלתם פה והקמתם משפחות. איך אחי וגיסתי היקרים, הוריך, נפטרו,מה שלום  אחותי הקטנה הגרה  בפריז, ואיתה את מבלה שעות בשיחות טלפוניות  כדי לשמוע פרטים עלי.

    מסכנה שלי, נשארת עם כל המדליות ותעודות ההוקרה, באמת רעיון טוב לתת אותם ל"יד ושם" - המחסן שלך כבר עולה על גדותיו.

    אני יודעת שלא דיברו עלי בבית במשך השנים וגם לא תלו צילום שלי כי אימא לא יכלה לעמוד בזה. היא חלתה וכל גופה התעוות, נשבר לי הלב, כל כך אהבתי אותה. היא העדיפה לחשוב שאני בסיביר. 

    עכשיו גם את עוד מעט לא תהיי, לא תזכרי, לך יש ילדים ונכדים ולעוד זמן מה עוד תהיי קיימת אצלם, אז אני ממש מודה לך על הכול.

    בתור דודה שלך ולמרות שרק הודיעו לי שנולדת אבל לא נפגשנו, אני דואגת לך, זמן העבר תופס יותר מידי מקום בסדר היום שלך, נראה שאת לא יכולה לעשות אחרת.

    כשתגמרי אל תשכחי לחזור להיום.

     

                      

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/5/11 09:50:

      דניאלה,

      מאוד נוגע.

      והציורים שלך משהו ♥

        2/5/11 06:57:
      זה שבה את ליבי, לגמרי. הכל-ציור וכתיבה, זכרון והמצאה, תחקיר וחופש יצירה. היחד הזה מרגש. מאד. תודה גדולה.
      בחרת דרך מרתקת ל"טפל" בעבר. גם דרך הציור, המסעות והמכתב הזה..מאוד מאוד מרגש. ודודתך, אוהבת אותך באומרה לך: אל תשכחי לחזור להיום. הפוסטים שלך הם דוגמה לצורך ולחובה שלנו: לזכור ולהזכיר.
        1/5/11 22:55:
      וואוו. קראתי בבת אחת. וואוו.