הגעתי לדה מרקר במקרה, בעקבות המרצה שלי לכתיבה יוצרת, שאת שמו, עדיף שלא אחשוף כאן. היה לי מולו דיסוננס כבד. יחסי אהבה-שנאה. האמת היא, שחבל שאין מי שיאמר לו שהוא לא ממש נועד להיות מורה לכתיבה יוצרת, בתור אחד שנוהג למצוא תענוג בסירוס כתיבת ביכורים. (לא רק שלי). ובדקירת גילויי לב הססנים (לא רק שלי.) אז בשלב די מוקדם הטלתי וטו על הגשת העבודות, ובשלב מאוחר יותר, הבנתי שאין טעם בעידוד הצד המזוכיסטי שלי, והסדיסטי שלו, ושעדיף לי ללקק את פצעי כתיבתי הפצועה במקום אחר, מוגן ובטוח. בדיוק בטיימינג הזה, פתח הרהב את בלוגו בקפה, ושלח לנו, תלמידיו הזעירים והאפסיים, את פוסטיו השבועיים. בדרך זו נגלה לפניי עולם הדה מרקר.

זה לא רק שניתנה לי האופציה לכתוב, אלא גם, ובמיוחד, שניתנה לי האופציה לקרוא ולהגיב. השיתוף בין כל כך הרבה אנשים חדשים שכותבים ומדסקסים ומלבנים נושאים שבאמת מעניינים ומסקרנים ומאתגרים ומרוממים ומצחיקים אותי. שמרחיבים את הדעת. וגם את הלב. גיליתי די הרבה אנשים שמשדרים על אותו תדר, כמוני, והופתעתי. גם מהעובדה שלא כמו בשיחה ישראלית טיפוסית, כאן יש סיכוי גבוה יותר לנהל שיח תרבותי. אם רק רוצים.

נכון שהיו גם כמה אירועים מבישים של התכתשויות פומביות. אני, אגב, בדעה שכל בלוג הוא קניינו הפרטי של כותבו, הוא המחוקק את החוקים, ולכן, לוּ הייתי אני בעלת בלוג שנפגע מאלימות מילולית, הייתי מוחקת תגובות בכלל בלי למצמץ. מדהים איך "לא נעים" לנו גם תחת מעטה הפסידון. המעטה המועדף עליי.  לא הצלחתי להבין למה הנהלת הקפה מתאמצת כ"כ למגר אנונימיות. זה עד כדי כך בלתי מתקבל על הדעת שאפילו בעידן הריאליטי יש אנשים שאינם אקסהביציוניסטית? דווקא בפייסבוק, בשמי המלא, אני כל הזמן בתחושה שאני מחויבת לרצות את אלפי התדמיות שבניתי לי מול כל שכבות המכרים שאספתי לי בכל תקופות חיי. אבל זה במאמר מוסגר.  

נכון שהרבה שעות מחיי "מתבזבזות" בפייסבוק, לפעמים סתם בבהייה בסטטוסים ריקים מתוכן, נכון הרבה מהן "התבזבזו" בעבר בדה מרקר והיתר נעלמות לתוך החור השחור של צפייה בתוכניות באינטרנט. (לא רואה טלוויזיה, אבל רואה אינטרנט. על מי אני עובדת?) נכון ש "זמן מסך" זה ה"טיק" של הדור הזה – הצורך הבלתי נשלט פשוט לבהות במסך. כלשהו. מחשב. טלוויזיה. משהו. לפעמים ברחוב אני מוציאה את הנייד סתם כדי לספוג קצת "זמן מסך". האם זה "בזבוז" כזה נוראי של זמן? האם להלקות את עצמי בכל פעם מחדש כשזה קורה? לא !

האם להצטרף ל"טרנד" החדש, לנטוש את הפייסבוק ואז לשוב בדרמטיות, תוך יריקה לבאר הפייסבוקית והעלבת מנת המשכל הכוללת באתר? לא!

אני חושבת שדרושה כאן הכשרת לבבות ותיאום ציפיות.

כי סך הכל זה עידן קסום: הטלוויזיה, האינטרנט, הטלפוניה...כשהייתי ילדה חלמתי על תקשורת כזו. המציאות היא פי כמה פלאית ממה שיכולתי בכלל לדמיין. לוּ רק היה מי שיידע לתעל את התקשורת הזו לכיוון הנכון. לוּ רק היה מנהיג חכם ואחראי שמחדיר לכל ה"מֶדיות" האלו את התכנים הנכונים, כדי שה"מַשדרים" של כולנו ישדרו יחד על הגל הנכון. אלא שבעלי המֶדיות חכמים לעצמם בלבד ועושים לביתם בלבד ולכיסם בלבד ואינם אחראים. הם כבר מזמן הבינו את העוצמה של התקשורת ואת חולשת האנשים הנוהרים אחרי המכנה המשותף הנמוך. וחבל! הלוא מוֹתָר האדם. או לפחות זו השאיפה. ולוּ רק היה מי שירתום את המֶדיות האלו וינהיג אותנו לקראת מכנה משותף גבוה, נשגב?

דווקא פה טמון הפוטנציאל של הקפה והפייסבוק – הכוח שלנו לתת את הכיוון. לא להפנות אצבע מאשימה ולבקש לשנות את כל העולם מלבד את עצמנו. אלא לקחת את המושכות ולנווט את המכנה המשותף למקום גבוה. אני אישית נוטה יותר לקונספט של הקפה, כי הוא יכול לקלוט מסרים יותר "מורכבים". בדיוק קראתי עכשיו ספר על דור משוררי ביאליק, שלמרות צניעות התקופה, היו להם מפגשים ואירועים משלהם, שנועדו להפרות זה את זה, ולהחליף דעות ורעיונות. אבל לא רק למשוררים נועד קונספט הקפה. אפילו שקַרנוֹ ירדה מאד מאז השדרוג (אגב, הפתיע אותי שבכזו עוצמה. ועוד יותר, כמה קשה לקחו אותו דווקא אלו שדיברו על נון-אטצ'מנט והסתגלות לשינויים) ויחד עם זה, גם אם זה לא יהיה הקפה אלא הפייסבוק, let it be. בשם האמיתי או בשם הבדוי. גם הפייסבוק הוא מרחב אינטרנטי מצוין לקידום והחלפת דעות וגם לו יש את היתרונות שלו: בשיתוף תכנים מעניינים, בהברקות והארות קטנות, בהבזק של רעיון אחד קולע, שגורר אחריו דיון שירחיב אותו. ... שורה תחתונה, מה שחשוב זה,  המסרים, והפרטנרים, והרצון לשתף ברעיונות. גם אם זה נשמע נאיבי כשאני מעלה את זה על הכתב, בכל זאת, זה נשמע לי נכון...