הכחשת השואה "כחול-לבן" מאמר מערכת  "יתד היום"

מדינת ישראל מציינת היום, את "יום השואה" בסידרה של טקסים רשמיים, שמטרתם לשמר את זיכרון האסון הכבד שניתך על העם היהודי. היהדות הנאמנה התנערה מקביעת יום זה לציון האסון הנורא, הן בשל קביעתו בחודש ניסן, בו אין מקום לימי זיכרון מעין אלו, והן בשל אופיו של היום ומטרתו. לא בכדי נבחר יום זה על ידי מייסדי המדינה לציון האסון הנורא, כיוון שבתאריך זה החל "מרד גטו ורשא", שהסתיים בחיסולו הסופי של הגטו ובמשלוח כל היהודים אל מחנות ההשמדה. מדינת ישראל שביקשה בראשיתה להתנער משרופי הכבשנים על שהלכו "כצאן לטבח", העדיפה להבליט את קומץ היהודים שיצאו להיאבק כמעט בידיים ריקות בצבא הנאצי, כדי לחנך את הדור הצעיר בחזון "ניקח גורלנו בידינו". שמו הרשמי של היום נקרא "יום השואה והגבורה", כאשר "הגבורה" לא עמדה להבליט את עמידתם האיתנה של יהודים רבים על משמר יהדותם ואנושיותם, גם לנוכח ההשפלה הנוראה אותה חוו תחת המגפיים הדורסניות של חיות הטרף הנאציות, כי אם את קומץ הצעירים שיצאו באקט של התאבדות, להילחם מול הצבא הנאצי.

מאז חלפו ימים רבים, ואט אט החלו להבין גם במדינת ישראל, כי הגיבורים האמיתיים הם לאו דווקא אותם מורדים ולוחמים, כי אם היהודים הרבים שלחמו כדי לשרוד ולהמשיך את הקיום היהודי, ולאחר תום המלחמה התנערו מאבק השריפה והכיליון, כדי לקומם מחדש את בית ישראל. 61 שנה חלפו מאז התגלו לעולם כולו ממדי הטבח הנורא שביצעו הקלגסים הנאציים יחד עם עוזריהם ממדינות אירופה השונות, ששיתפו פעולה בהתלהבות רבה, כדי להביא לפתרון הסופי של "בעיית היהודים". ההנהגה הנאצית ובראשה הפיהרר ימ"ש, לא פתחה בחיסול אינטנסיבי של יהודי אירופה, קודם שהגיעה למסקנה כי העולם התרבותי לא יצא להגנתם של היהודים. מדינות המערב ידעו עוד בעיצומה של המלחמה, על מחנות ההשמדה, על המשרפות והכבשנים, אך העדיפו להתמקד במלחמה מול הצבא הנאצי, מאשר לנסות ולעצור את מסע הטבח ההמוני.

במדינת ישראל שקמה על אפר הנרצחים, האמינו כי העולם ילמד את הלקח וכי האנטישמיות ושנאת היהודים שהיתה הבסיס האיתן לפריחת האידיאולוגיה הנאצית ברוב מדינות אירופה, שוב לא תרים ראש. החזון הבסיסי הזה נכזב, כאשר האנטישמיות בעולם פורחת משנה לשנה, ושנאת היהודים היא כמעט חלק מהמדיניות הרשמית של מדינות רבות. נכון שעדיין יש מדינות בהן מתביישים לקרוא לשנאה הזו בשמה. במקום זאת קוראים לכך שנאת מדינת ישראל. את היהודים של פעם, החליפו הישראלים של היום. אלו שביקשו להקים תחליף ליהדות הגולה, ולהקים דור "זקוף וגאה", ישראלים חדשים, שלא יהוו מושא לשנאה, רואים בעיניים כלות כי דווקא "הזקופים והגאים" הללו, הם מוקד השנאה הכלל עולמי.

אם סבר הוזה המדינה, כפי שפירסם בכתביו, כי באמצעות הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ניתן יהיה לשכך במעט את השנאה ליהודים, נוצר מצב הפוך ממש, כאשר דווקא מדינת ישראל, היא זו המעוררת כיום את האנטישמיות בעולם. ההשוואה "המקובלת" כיום בקרב שונאי ישראל, בין מעשי המדינה לבין מעשי הנאצים ימש"ו, אינה המצאה של גויים, אלא תולדתה היא בתוככי מדינת ישראל עצמה, כאשר גורמי שמאל ישראלים, אנשי תיקשורת, תרבות ו"בוהמה", ערכו השוואות אלו, הרבה לפני שאי-מי בעולם העלה זאת על דל מחשבתו.

במסווה של הומניזם ופלורליזם, מהווה מדינת ישראל את אחד המוקדים המרכזיים להפצת אנטישמיות ושנאת ישראל בעולם כולו, ותופעה מצמררת זו מחייבת חשבון נפש של בכירי המדינה, לבדוק כיצד נוצר מצב זה בו יהודים בני-ברית, מנותקים מכל דאגה לאחיהם בארץ ובעולם, והכל מתוך עיוות מחשבתי של שיקולים "מוסריים" כביכול. גם אלו שלא היו להם ציפיות מהעולם המתורבת שיפנים את לקחי השנאה וההסתה, קיוו כי לפחות בתוככי המדינה אותה הקימו, יזכרו את האסון הנורא כדי ללמדו לדורות הבאים. אבל דווקא בתוככי המחנה הציוני "הנאור", מתבצע תהליך של הכחשת השואה. לא באופן ישיר, אלא בהשוואה המתמשכת בין הטבח הנאצי ביהודים, לבין יחסה של מדינת ישראל לפלשתינאים. ההשוואה בין חיילי הצבא הישראלי לבין קלגסי הצבא הנאצי, חוזרת ונשמעת פעם אחר פעם, על ידי דוברי המחנה "הנאור", הן במאמרים, הן בספרים, הן במחזות, והן בראיונות תקשורתיים ברחבי העולם. ואם בקרב היהודים יש מי שעורך השוואה בין יחס הצבא הישראלי לפלשתינאים ליחס הצבא הגרמני ליהודים, מה לנו להלין על העולם, שעורך השוואות מעין אלו כל העת?

לפני מספר חודשים, פורסמה ידיעה על אחד מבכירי התת-תרבות הישראלית, שקיבל מימון מתקציב המדינה, והשתמש בכסף שקיבל להפצת אנטישמיות "כחול לבן". מתברר כי אותו מפיק, ביקש לעשות סרט על חוויותיה של אמו במחנה ריכוז. הוא פנה לקרן ישראלית הממומנת מכספי תקציב המדינה, וזו אישרה לו מיליון שקלים לצורך הפקת הסרט. שלש שנים לאחר מכן, הוא שב עם רעיון חדש, בו יעביר את סיפור סרטו לרמאללה. במקום שתי ילדות במחנה ריכוז - עליהן היה אמור להיות הסרט המקורי - יהפוך הסרט לסיפורן של שתי צעירות פלשתינאיות תחת הכיבוש הישראלי. משום מה אף אחד בקרן, לא חשב שיש משהו בעייתי בשינוי ה"מזערי" הזה, והוא קיבל את האישור לשנות "במעט" את תוכן הסרט.

ואכן, לקראת הפצת הסרט, שיגר המפיק חוברת בה הוא מספר על תוכן הסרט וכך הוא כתב בחוברת: "הסיפור שואב את השראתו מעברה של אם המפיק, ומהדרך שבה היא וחברתה, יהודייה אף היא, שרדו את השואה ואת החווייה הטראומטית של מחנה ריכוז... המפיק החליט לשנות את המיקום והכיוון של הסיפור, ובמקום שתי ילדות יהודיות בשואה, להפוך אותן לשתי פלשתינאיות תחת הכיבוש... לקח לא מעט שכנועים עד שהקרן הישראלית אישרה סיפור שאומר שהכיבוש גרוע יותר ממה שישראל הודתה אי פעם, ואפשר להשוות אותו לשואה".

בפנייה של עיתונאי ישראלי למנכ"ל הקרן, נשמע הלה מזועזע לנוכח הידיעה להיכן הלכו מיליון שקלים מכספי המדינה. אבל את הכסף שכבר נתנו לו, אמר המנכ"ל, אי אפשר לקחת בחזרה, וכמובן לא יעלה על הדעת לעצור את הקרנת הסרט. כך מממנת מדינת ישראל את ההסתה הפרועה נגדה, ואת הכחשת השואה. כי אם ניתן להשוות את מצב ערביי רמאללה, למצב היהודים במחנות הריכוז, אזי השואה אינה יותר מאשר עוד איזה תהליך מלחמתי מקובל ושגרתי...

לכן, לפני שמדינת ישראל תפנה אל העולם בתביעה לזכור את השואה ולקחיה, מוטב שתעשה בדק-בית כדי לבחון כיצד הגיעו ממדי השנאה העצמית של אנשי-רוח ותרבות לשיאים של אנטישמיות תוצרת בית. מייסדי המדינה שהאמינו כי החזון הציוני ישים קץ לאנטישמיות, יצרו במו ידיהם אנטישמיות חילופית, הניזונה דווקא מאלו שאמורים היו להיות פרי ההילולים של התוצרת הציונית.