לפני כמה שנים, טרם התחילה מגיפת האייפונים לעשות את דרכה לארץ ישראל, הייתי צריכה להחליף פלאפון.

פלאפון הנוקיה האהוב שלי שבק חיים והייתי צריכה לרכוש אחד חדש. 

אזרתי אומץ בוקר פנוי והטרחתי את עצמי לסניף של אורנג' הקרוב לביתי. 

כשהגיע תורי, מספר 330A לגשת לנציגים, הייתי חדורת מוטיבציה למצוא את המכשיר הכי טוב בשבילי.

לא באתי לצעוק או להוציא עסקה זולה כמו שרוב הישראלים הטובים נוהגים לעשות, אלא באתי באמת בכוונות למצוא את המכשיר שהכי מתאים לי.

כשהגעתי לעמדה מספר 10 המיועדת, קיבלה את פניי בחיוך ובחולצה לבנה מכופתרת, נציגת השירות שירן.

"באתי להחליף מכשיר" הכרזתי בחיוך והגשתי לה את המכשיר הפצוע שלי.

בחיוך רחב ותאב בצע לעמלה, הגישה לי שירן את קטלוג המכשירים "הכי חדשים בשוק".

החוברת מנתה כ-20 עמודים שבכל אחד תיאור של מכשיר סלולרי אחר. לכל מכשיר היה צבע אחר, גודל אחר, מצלמה אחרת, יכולות אחרות, מחיר שונה, ומבצע שונה.

כל כך התבלבלתי מכל האפשרויות, ששכחתי שבסופו של דבר אני כולה צריכה שיחות והודעות.

בעוד שירן מסבירה לי על המכשיר החמישי בקטלוג, התחלתי להרגיש סחרחורת.

בפלאפון העשירי נשברתי. הייתי חסרת אונים. לא ידעתי במה לבחור.

את כל אחד מהמכשירים החדשים רציתי, אבל הם היו יקרים מדי.

הזולים הרגישו לי כמו התפשרות והשאר סתם לא באו לי טוב. 

כשהתחיל התיאור על המבצע החדש שרק יצא על פלאפון מס' 11, הודיתי לשירן על זמנה, והרגשתי את עיניה מאוכזבות העמלה בוהות בי כשאני יוצאת מהסניף בבושת פנים מחזיקה בידי מכשיר עם מסך שרוט שכבר מזמן איבד את היכולת לזהות שיחות. 

מאז כבר עברו כמה שנים, וגם כמה פלאפונים, אבל הבחירה היא עדיין קשה כל פעם.

אז עכשיו תודה לאל, יש לי אייפון שהולך איתי לכל מקום, אבל אהבה עדיין אין לי.

אז אזרתי אומץ, ופרופיל חדש בג'יי דייט, ונכנסתי לסניף הדייטים הקרוב ביותר לביתי. כמו באותה התנסות באורנג', פתחתי את הפרופיל חדורת מוטיבציה לרכוש לעצמי בן זוג ואני חייבת לציין שהחוויה הייתה מאוד דומה.

מנוע החיפוש פרש בפניי קטלוג מפורט ביותר של כל גברברי ישראל הצעירים והפנויים.

ובדיוק כמו הפלאפונים, כל גבר מגיע עם סדרה של תמונות ומפרט טכני מפורט היטב.

בן כמה, מה מחפש בחיים, גובה, משקל, השכלה, רמת הכנסה, מעשן/לא מעשן, אשכנזי/מזרחי, שומר/לא שומר כשרות, עמדות פוליטיות, תחביבים והרשימה הולכת ונמשכת.

ממש להזמין דגם לפי בקשתך.

אבל מאיפה אני בכלל יודעת איזה תחביבים אני רוצה שיהיו לו?

מאיפה אני יודעת אם אני רוצה את אבי עם תואר מהטכניון בהנדסת חשמל או את עמרי עם תואר במשפטים מהבינתחומי או את רועי שהוא בכלל עצמאי?

כל כך קשה סתם ככה מתמונה לבחור ולדעת מה באמת מתאים, מה יהיה הכי נוח, וכמה זמן הבטרייה שלו תחזיק...

הרי בסופו של דבר, כמו לכל אחד מהפלאפונים בחוברת, לכל בחור יש את הבאגים שלו.

כל אחד מהם בסופו של דבר יישרט המסך, יתחיל לפתח בעיות קליטה או בעיות בתקשורת, יהיה מלא בגרגירי חול שלא יוצאים ממנו מהביקור ההוא אז בים, או שסתם יתיישן ויצאו דגמים חדשים ומשוכללים יותר.

וברגע שמתחילים לצוץ הפגמים, תמיד נרוץ לקנות אחד חדש ומבריק.

אז פלא שבעידן ה-are you intrested ואתרי ההיכרויות, כל כך קשה לנו למצוא מישהו?

תמיד אנחנו יודעים שיש יותר טוב.

תמיד אנחנו יודעים שהדייט הבא נמצא במרחק שליחת קריצה מסריחה לאיזה תמונה רנדומאלית במחשב.

אנחנו רוצים לדעת, שאם אנחנו חותמים עכשיו על חוזה דרקוני עם איזו חברה סלולרית שהולכת לעשוק אותנו עכשיו ב-3 שנים הקרובות (סליחה 18 חודשים בלבד אחרי החוק החדש), אנחנו מקבלים את המכשיר הכי טוב שיש.

לא רוצים לקבל איזה צ'קמוק שנצטרך להיתקע איתו עכשיו שנה וחצי.

אבל מה זה בכלל מכשיר טוב?

מזמן כבר הפסקנו לחפש את המכשיר שהקליטה שלו הכי טובה.

אנחנו מחפשים כל מיני תוספות מזוייפות שיעשו לנו כיף כמו- מצלמת 700 מגה פיקסל, אפליקציות ומוזיקה וסרטים ואינטנט..מה כל זה שווה אם לא שומעים אותי והבטריה מחזיקה שנייה וחצי?

אז למה בכל זאת ההתעקשות הזאת?

למה אני ממשיכה לחפש גבר עם איזה מפרט טכני מושלם לפי הספר?

מה זה שווה לי שיש לו תואר שני ותחביבים מגניבים ואופנוע ועיניים כחולות ושהוא הולך להופעות ומגדל כלב אם יש לו אינטלגנציה רגשית של נעל?

האם החיפוש הזה אחרי הגבר המושלם הוא שיעשה אותי מאושרת בסוף? או שדווקא להיפך..?

הרי ברור לי שזה לא קיים. אין כזה דבר מושלם.

אז לא שווה לוותר על איזה אפליקציה בשביל תקשורת ממש טובה?

אני זוכרת כמה מאושרת הייתי בתיכון כשההורים שלי קנו לי את הפלאפון הראשון שלי- איזה מנגו מגושם ששקל איזה קילו עם טוקמן שהיה מוגבל לאיזה 70 דקות בחודש.

היום, אין סיכוי שאני אסתובב עם כזה בציבור או שיהיה לי כזה ואני לא אתבאס.

חבל, דווקא שמעו בו מצוין...