שבת, דרך נוף כרמל.

יום אפור וקריר, אופטימלי לרוץ בו 16 ק"מ. שותפי לזיעה זאביק החליט לנוח ולא לרוץ את "הארוכה" השבועית  שלנו, ולכן יצאתי לבדי. כל הדרך התפעלתי מהנוף הנהדר, שמעתי מוזיקה, ואפילו האצתי בעליה הגדולה. אחרי כ- 6 קילומטר התחיל לטפטף. טיפטוף קטן ולא מזיק שבחרתי להתעלם ממנו. למרות ההתעלמות שלי, אחרי עוד 300 מטרים כבר היה אפשר להגדיר אותו כגשם של ממש. נעמדתי מתחת לעץ בשולי הדרך עד יעבור זעם. אני לא יודע מי אחראי על הזעם, אבל הוא לא ממש עבר, ואפילו להיפך. 5 דקות מתחת לעץ וכבר הייתי רטוב לחלוטין, כשכל העלים והענפים סביבי ממטירים עלי זרמים בסיכול ממוקד. האייפוד שלי כבר נראה כאילו יצאתי איתו לשחיה בבריכה. הלו, כבר מאי! מאיפה בא הגשם הזה עכשיו?!

מה עושים? יותר מחצי קילומטר מאחורי זכרתי ביתן שירותים קטן שיוכל לספק מחסה. התחלתי לרוץ במהירות חזרה במעלה השביל, תוך שאני נתקל בנחל שוצף היורד לכיווני, מנקז חצי מהרי הכרמל אחרי רבע שעה של גשם שוטף.

בשלב מסוים רצתי במים עד גובה הקרסול, שמילאו את נעלי במים. הגרביים שלי כבר נטפו בכל מקרה מהגשם. אם תלחצו אותי לפינה גם אודה שהשתטחתי פעם או פעמיים מהריצה על השביל הנוזלי והחלקלק. לביתן השירותים הגעתי במצב רוח מחורבן, רועד מקור ומרטיבות.

לא הייתי לבד. בשירותים מצאתי עוד 2 שותפי גורל רועדים ורטובים. שני רצים מעוספיא השכנה שגם הם בחרו מועד מחורבן לגמרי לעסוק בו בפעילות בטבע.

עמדנו שם, רטובים עד לשד עצמותינו, רועדים וקופצים במקום כדי להתחמם,  וסיפרנו זה לזה סיפורי מורשת קרב מריצות. חוויות על ריצות בחום נוראי, בקור נוראי, ריצות קצרות וארוכות, תחרויות עם אווירה (כמו "מהר לעמק" המקרבת בצעדי ענק) וממש נהנינו. לגמרי הצטערתי שהגשם הפסיק.

לא זכורים לי עוד הרבה מקרים בהם עמדתי עם עוד 2 גברים בתוך תא שירותים, אבל אני מניח שתמיד יש פעם ראשונה.

אין מה להגיד, הריצה מסדרת לך לימונדה מכל לימון. תענוג. 

הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך), וכן הפלייליסט האולטימטיבי לאימון גופני- מעל 3 שעות של מוזיקה מעולה! ההצטרפות באתר של אלי שחף או בפייסבוק