אותה נסיעה משמימה, אותו כביש ארוך ומייגע, אותו אור של בין הערביים, הולך ונעלם, אותם נחילים של מכוניות, עוקפות ונעקפות.

דבר לא רימז למשהו שונה.

וכך, ללא תיאטרליות מיוחדת, פורצת לה בצפירות רמות, כתומה וזוהרת, אני מפנה לה את השמאלי,היא חולפת בשאון, מאחור שני אנשים בחלוקים משתדלים מאוד.

נוסע אחריה במהירות רכב נוסף, מאחור אישה מתייפחת, הנהג מנסה להרגיע, ליד הנהג אישה הלומה.

אני קהל שבוי מתבונן שוב בניידת. הם שם ברכב הפרטי, גם הקהל, גם חלק מהדרמה הנוסעת הזו, אני מתפלל שיסתיים בשלום, ממשיך לעקוב כאילו מנחם, מעודד,  בנוכחות החולפת שלי.

שלושה קפסולות של פח נעות במהירות יחדיו, הרכב של בני המשפחה מאותת ונפלט ימינה, לא יכולים לשאת את הכאב והמתח, כל כך רוצה לצאת אליהם ולהציע עזרה, אבל ממשיך לעקוב עוד קצת, הם בניידת נסוגים מהמאמצים, כך נדמה, אחד מהחלוקים רושם ורושם, האחר מדבר בקשר, אני יורד במחלף שלי, מאוכזב.

ברדיו שומע, מדווחים שהכל זורם בכבישים ואין בעיות מיוחדות.

תיכף התחזית, מקווה שיגיע כבר הגשם, ובכלל, שלא תהיה לנו שנת בצורת.