פחות מ-100 שנים נשים מצביעות בארה"ב. קצת פחות ברוסיה קצת יותר בספרד.

בכך, שינו אותן מדינות את ההגדרה של הדמורקטיה מאז ימיה העליזים (תרתי משמע) ביוון והפכו אותנו לחופשיות ומאושרות מאז ועד היום.

או שמא?

אני מכירה מישהי שעושה תואר שני, יש לה ילד חדש וקריירה ישנה. היא ההגשמה של החלום הפמיניסטי המתון, יש לה הכל: משפחה, השכלה וקריירה, היא השיגה את כל מה שאי פעם רצינו - להיות כמו הגברים אבל להישאר נשים.

לעבוד וללמוד אבל גם לטפח דוגמית קטנה של עצמנו (איזה חמוד!). 

יש לנו הכל, אנחנו הנשים החדשות, סינטזה מעוותת של אידיאליים פטריאכלים והומניים ו......אנחנו אומללות מתמיד.

יש לנו הכל ואין לנו כלום. אין לנו באמת ילדים, כי הם בבית עם המטפלת, אין לנו קריירה אמיתית כי צריך לצאת מוקדם להוציא אותם מהגן ואין לנו באמת השכלה כי מי יכול לחשוב בתוך כל הבלאגן הזה???

מי צריך את זה?! הרי הדרך היחידה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, זה להקיא!

מממממ יאמי.

האישה המודרנית היא כזו, מין גוש מעורער שעסוק כל הזמן בלהרגיש רע עם עצמו: רוצה, אבל לא יכול, לרצות את כולם.

ואולי המהפיכה הפמיניסטית החדשה, היא להבין שלפעמים חייבים לבחור.

נכון זה קשה, מי רוצה לעשות כאלה בחירות? אבל, תחשבי על זה, אולי זו הדמוקרטיה הנשית האמיתית?

בבית של אבא יש תמונה שלי מכיתה א'. מהתמונות האלה שבית הספר מצלם כשמאחור רקע כחול פסטורלי והילד מביט למצלמה ועושה ניסיון נואש לחייך. את כל הקונסטרוקציה ההזויה הזו תוקעים בתוך מסגרת פלסטיק ותולים על הקיר למען יראו וייראו.

על המסגרת של הדס הקטנה כתוב: תפסת מרובה לא תפסת.

נבואי משהו.