מלאכת הספרות / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרו של אלכס פז-גולדמן, "המרגל האבוד והשמלה הירוקה"

הצירוף "מלאכת מחשבת" מתפקד כאחת מצורות הביטוי האהובות ביותר לתיאור יצירה אמנותית מוצלחת. אך במלאכת מחשבת טמון סיכון מסוים והוא מידת ההחצנה של המלאכה על פני השטח. יצירה שמוגדרת כ"מלאכת מחשבת" צריכה להיות מתוחכמת ועדינה כאחד, כך שמורכבותה ויופייה יתגלו לנו נדבך אחר נדבך לאורך הקריאה, ובמבט כולל עם סיומה. זו יצירה שסך כל חלקיה מעוצבים לעילא, משולבים באופן אורגני בנרטיב ונתפרים למידותיו של הסיפור באופן כזה שהמלאכה המחושבת של הסופר/ת לא תתבלט בזמן קריאתו, ותניב חווית קריאה משמעותית ורציפה.

ספרו החדש של אלכס פז-גולדמן, "המרגל האבוד והשמלה הירוקה", עונה ללא ספק להגדרה של מלאכת מחשבת. סיפור בלשי, "הרפתקת נעורים מסעירה", כפי שנכתב בגב הספר, אשר רותם את האפקט הדרמטי של הבילוש וחדוות הילדות למען הצגת רבדים נוספים, עמוקים יותר ודרמטיים לא פחות. הזרימה של סיפור-המעשה וההתפעמות הילדית מכל אירוע ותגלית, לצד ניסוח בהיר, משכנע, הומוריסטי ומרגש של חיים מורכבים, מעניקים את אותה חווית קריאה שצוינה לעיל, המתבקשת ממלאכה כה מדויקת ומעשירה.

העלילה תסופר בקצרה, שלא לפגוע במימד ההרפתקה והמסתורין הגלום בה. מוטי וראובן הם חברים בני שתים-עשרה, המתגוררים בשכונת עמידר ברמת-גן של שנות השישים. מוטי, שהוריו הם ניצולי שואה וראובן, שהוריו עלו מעיראק, משוכנעים שבשכונה שלהם גר מרגל. הם מבססים את תגליתם על שלל עובדות מופרכות שרק לכאורה (או נכון יותר: משום ראיית עולמם הילדית) יש להן אחיזה במציאות. השניים יוצאים למסעות ריגול מסעירים ומסוכנים אחר המרגל ובשלב מסוים מצטרפת אליהם אביבה, אחותו של ראובן. לא נגלה את התעלומה ופתרונה, אך חשוב לציין כי מסע הבילוש מעמיק את ההיכרות עם הסיפור המשפחתי של הגיבורים, במיוחד זה של מוטי, דמות המספר, ואת האופן בו העבר משפיע על הקיום בהווה.

ההצלחה הגדולה של פז-גולדמן בספר זה נובעת מיכולתו לבנות סיפור מסגרת חזק דיו בכדי שיכיל סיפורי משנה שתוכנם מורכב וקשה. סיבה נוספת היא התיאור היפה והמשכנע של ההווי של אותה תקופה, הן של הילדים הן של המבוגרים. המספר הוא אמנם ילד ולפיכך, המיקוד הוא על החוויה וההתבוננות הילדית, אך המחבר החיצוני של הטקסט מבליח מעת לעת ומעשיר את נקודת המבט. ספרים רבים נוטים לשלב בין מספר ילד למספר מבוגר, אולם במקרה הנידון המהלך נעשה בצורה חלקה לגמרי, כמעט מבלי שנרגיש כי מדי פעם ישנו ייצוג של המבע הבוגר.

הדבר בא לידי ביטוי בהפניית תשומת-הלב להתנהגות של הדמויות הבוגרות, אשר לרוב אינה מובנת במלוא משמעותה לילדים. לצד תיאור עובדתי של ההורים כפי שרואה אותם המספר הילד, משלב המחבר נקודות של העמקה בדמותם וחשיפה של טראומות העבר המלוות אותם מהמלחמה. עניין נוסף הוא המבע הטקסטואלי. ברגישות רבה, שוזר פז-גולדמן ביטויים וניסוחים שאינם עולים בקנה אחד עם המבע של הילד המספר. כך למשל, כשמוטי מתאר את ראובן לראשונה, לצד תיאור פשוט למדי נכתב: "עצמות לחייו גבוהות" או שרגליו "היו דקיקות כמו גפרורים." במקום אחר, המספר טוען כי אביו, אשר מסכים עם כל אמירה של אחיו התאום פישל, "נאחז באילן הגבוה ביותר של חייו". מיד לאחר-מכן שואל הילד: "מה זה סוכן כפול?"

אלמלא היה פז-גולדמן סופר רגיש ומודע, החריגות הללו יכלו להיתפס כשגיאות צורמות. כיצד למשל יכול מספר ילד להשתמש בביטוי "גבוה", שאינו עולה בקנה אחד עם סגנון דיבורו? או כיצד ניתן ליצוק אמינות לנקודת מבט ילדית כאשר ברור שילד לא היה שם לב לעצמות הלחיים של הילד החדש בכיתה? הסיבה שהצרימה נעדרת גם מהדוגמאות הנ"ל היא הטשטוש המוצלח בין המספר הילד למחבר הביוגראפי של הספר, שאינו מצהיר כי מוטי הוא בן דמותו או כי הוא מספר לנו כעת ספור שהתרחש כשהיה ילד. פז-גולדמן מעצב דמות מספר אמינה לחלוטין; כה אמינה עד כי אנו מקבלים את החריגות הללו כלגיטימיות מתוך איזו תחושה (בלתי מוסברת במובנים רבים) שלמרות שהסיפור נמסר בידי ילד, זמן ההתרחשות נותר פרוץ. ברור לנו כי ההרפתקה התרחשה בעבר, אבל איננו יודעים האם מדובר בעבר הקרוב או הרחוק. מתוך אותה אי בהירות, גם הטשטוש בין המספר הילד למחבר מתקבל בהבנה, ונקודות המבט של המבוגר ושל המספר משתלבות בקלות בנרטיב.

גם כסיפור בלשי הספר מוצלח מאד. התעלומה, שמהווה כאמור את סיפור המסגרת, מותחת מאד והמחבר שותל אפיונים רבים של ספרות בלשים ומתאימם הן לז'אנר של ספרות לבני הנעורים והן למידותיהן של הדמויות הספציפיות. במסורת "השביעייה הסודית", הרפתקת הבילוש איננה רק תעלומה שפתרון בסופה, אלא סיטואציה חברתית עמוקה, החושפת מערך של יחסי-כוחות וגילויים אישיים ומשפחתיים כבדי-משקל. היופי של "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" הוא באופן בו הסיפור הבלשי מושך את הדמויות לפעולה (ובהתאמה גם את הקוראים), ופעולה זו גוררת בעקבותיה חשיפה של מציאות לא פשוטה. משהיא נחשפת – בהדרגה וברגישות רבה מצד המחבר – נפרשת לפנינו תמונה פנוראמית כמעט של חיי משפחה, חברה ומדינה בשנות השישים.

אן ספק שהסוד הוא במינון ופז-גולדמן מתבלן כראוי את סיפורו, כך שהתוצאה הסופית לא תהיה חסרת-טעם או מעמיסה יתר על המידה. הסיפור הבלשי מאופיין טוב ומתפקד כאלמנט הדרמטי המרכזי, הדמויות הראשיות והמשניות מעוצבות בצורה מרשימה ומשכנעת והנושאים העולים מסיפור-המעשה מתוארים בדיוק רב. כך, שוב כמעט מבלי שנשים לב, נגלה לפנינו דיוקן כן ומרגש של הפערים העדתיים, השינויים שחלו בישראל ברבות השנים, ההבדלים הסוציו אקונומיים, טראומת השואה והשפעתה על הדור השני וכוחה של חברות. אני כותב "כמעט מבלי שנשים לב" אף על פי שהדבר בהחלט ניכר. כוונתי היא לאותה מלאכת מחשבת, המציגה בפנינו את הבגד במלוא תפארתו כך שנהנה מאיכות תפירתו, מבלי שנרגיש את העבודה המסובכת בכל תפר ותפר.

"השביעייה הסודית" של אניד בלייטון, ממרות חז"ל, נקודת מבט ילדית, מבע בוגר, טראומות, מדינה בתחילת דרכה, יחסי בנים ובנות וחברויות – כל אלו שזורים יחדיו במרקם טקסטואלי אחיד וגמיש גם יחד. "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" הוא הוכחה ניצחת לאופן בו הרפתקה משעשעת (ויש הרבה רגעים מצחיקים בספר) ומותחת לקוראים צעירים יכולה להיות בעלת רבדים רבים, שלא יכבידו עליה אלא אף יניפו אותה מעלה, אל פסגה של כתיבה משובחת.

"המרגל האבוד והשמלה הירוקה" מאת אלכס פז-גולדמן. עריכה: מיכל פז-קלפ, איור העטיפה: מישל קישקה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011.