פרופיל
צר לי להשבית שמחות
הנאום הנרגש וההיסטורי של אובמה על חיסולו של הטרוריסט אוסמה בן-לאדן, הוציא לרחובות אלפי אמריקאיים לחגוג וחשבתי בתוכי, לו היו אצלנו כאלה חגיגות שמחה כמו בארה"ב על חיסול מנהיג טרור ערבי, היו האנטישמים מגנים זאת ומתארים את השמחים כאספסוף מתלהם וצמא דם. תוך שהוא מנכס לעצמו קרדיט אדיר, אובמה אמר "אנו רואים אל מול עינינו את 3,000 ההרוגים. רצינו צדק לכן יצאנו למבצע...."
רצה הגורל והחיסול של בן-לאדן אירע סמוך ליום השואה, ועל כן חובה עלינו לרענן את הזיכרון על התנהלותם של הממשל האמריקאי והנשיא רוזוולט בזמן מלחמת העולם השנייה. בזמן שהנאצים פעלו ללא מורא לפיתרון הסופי של "שאלת היהודים" ורצחו באופן סיסטמתי 6 מיליון יהודים - האמריקאיים מלאו פיהם מים כאשר עוד אפשר היה להציל מאות אלפי יהודים.
ארצות הברית הפגינה אדישות וחוסר אכפתיות. היא הדגישה מדיניות בדלנית, כלומר כל מדינה אחראית למה שמתרחש בתחומה בלבד. על פי כל הראיות, הנשיא רוזוולט, התייחס באדישות אל המתרחש. בזמן המלחמה הנשיא לא האמין לידיעות על ההשמדה. הוא רק נתן הצהרת גינוי, והודיע שהוא מצטער על הקורבנות, אולם לא הסכים לנקוט צעדים כדי להציל את היהודים. רק בדצמבר 1942 הוא פרסם (עם מדינאים נוספים) – הודעת גינוי על מדיניות ההשמדה.
רוזוולט האמין שניצחון במלחמה חשוב יותר מסיוע ליהודים, לכן החליט לא לנקוט באף צעד שעלול לפגוע במאמץ המלחמתי. הוא האמין שרק ניצחון על הגרמנים יציל את היהודים. התפיסה של רוזוולט הייתה שלא מנהלים משא ומתן עם השטן, עם הגרמנים. הוא לא היה מעוניין להצטייר כנלחם רק למען הצלת היהודים, הוא חשש שהאנטישמיות תגבר בעקבות כך וגורמים שונים יכריזו כי זאת מלחמה יהודית. כאשר הסוכנות היהודית פנתה אל ארה"ב ובריטניה במאי 1944 ודרשה מהם להפציץ את מחנות הנאצים, האמריקאים והבריטים דחו את ההצעה מכמה טענות, בעיקר שיקולים טכניים, אסטרטגיים והומאניים (מחוסר אפשרות לדייק, קיימת סכנה לפגוע באסירים שחיים במחנות).
עם תום המלחמה הסתבר שחלק מהטענות היו שקריות. בעלות הברית ידעו ועוד איך על המתרחש באושוויץ והם כן יכלו להגיע לאזור. לאחר המלחמה נתגלה כי מטוסים אמריקניים חלפו מעל אושוויץ צילמו את גיא ההריגה הזה, אך לא הטילו אף פצצה אחת על המשרפות. טייסים בריטיים הודו שהם לא קיבלו כל הוראה להפציץ את אושוויץ והם כן יכלו לדייק בהפצצות, ומאוחר יותר הבריטים הפציצו את מסילות הרכבות שהובילו למחנות במטרה להרוויח זמן. כאשר אותה הצעה של הפצצת המסילות הובאה בפני רוזוולט, הוא אמר ליועציו "להתעלם ממנה". מצער להיווכח עד כמה הצלת היהודים לא הייתה בסדר העדיפויות של האמריקאיים, ורק לקראת סוף המלחמה, בלחץ יהודי ארצות הברית, הוקם "ועד למען פליטי המלחמה" ב- 1944. ועד זה הוסמך להעביר שליחים שהעבירו כספים לשטח האויב, הובילו פליטים באוניות, ניהלו משא ומתן עם האויב וסייעו לארגוני הסיוע השונים. הקמתו של הועד מסמלת שינוי במדיניות האמריקאית כלפי היהודים אולם כבר היה מאוחר מדי, רוב יהודי אירופה הושמדו. הועד הצליח להציל חלק מיהודי הונגריה, חילץ פליטים מאיטליה וכו'.
יש לפחות שלושה עניינים, היכולים לעורר אצל יהודים רגשות מעורבים כלפי רוזוולט: הפסיביות כלפי השמדת יהודים באירופה בזמן השואה, ההתנהגות האוהדת שלו כלפי המשטר הפרו-נאצי בצרפת ("ממשלת וישי"), והתייצבותו נגד מטרות הציונות.
פרשת וישי היא המשונה והמכאיבה ביותר. לא זו בלבד שהוא הוסיף להכיר בממשלת וישי אפילו אחרי הצטרפות אמריקה למלחמה בהיטלר, אלא שאחרי הפלישה האמריקנית לצפון-אפריקה, בסוף 1942, הוא מינה תומכי וישי מובהקים לעמדות שליטה ופיקוח במרוקו ובאלג'יריה. הם הוסיפו לדכא את היהודים, להחזיק אותם במחנות ריכוז ולשלול את זכויותיהם האזרחיות. יש עדות, שהנשיא עצמו דיבר באוזני אנשי וישי לטובת הגבלה של זכויות היהודים בצפון-אפריקה ובאירופה אפילו אחרי שיושג הניצחון על גרמניה. הוא אפילו הצדיק את תלונות הנאצים על "עודף של יהודים" במקצועות החופשיים בגרמניה לפני 1933.
אלה דברים מעוררי חלחלה, ואי אפשר לסלוח עליהם. אבל מוטב גם לזכור, שחלקם של היהודים בממשל רוזוולט היווה 15% מסך היועצים, השרים והבכירים. אין סיבה להניח שרוזוולט היה אנטישמי פתולוגי, אבל הוא ספג באופן בלתי נמנע אנטישמיות בסיסית, תרבותית וחברתית, שהייתה חלק טבעי של חיי אמריקה בימים ההם, והוסיפה להיות ניכרת אצל פוליטיקאים אמריקניים כמעט עד זמננו (ריצ'רד ניקסון היה אחד מהם, מה שלא הפריע לו למנות יהודי למזכיר המדינה, ולהציל את מדינת ישראל מחורבן ב-1973).
עמדת רוזוולט כלפי הציונות התבטאה בפגישתו עם המלך אבן-סעוד בפברואר 1945, על סיפונה של אוניית מלחמה אמריקנית בתעלת סואץ. המלך הפציר בנשיא שלא לתמוך בכינון מדינה יהודית בארץ ישראל, ורוזוולט, על-פי פרוטוקול השיחה, אמר למלך, כי "הוא מבקש להבטיח להוד מלכותו, שהוא לא יעשה דבר לטובת היהודים נגד הערבים, ולא ינקוט כל צעד שיהיה עוין לעם הערבי".
אחרי המלחמה ארצות הברית הצילה את שארית הפליטה, אבל בד בבד גייסה מדענים נאציים לשורותיה והסתירה מישראל את מקום מחבואו של אדולף אייכמן. משהוקמה מדינת ישראל, ארה"ב הכירה בה ונתנה לה סיוע כלכלי, אך בהפוגה הראשונה שמרה בקפדנות על האמברגו. אף כדור אחד לא הגיע מארצות הברית (אלא בהברחות). לולא הנשק הצ'כי ייתכן שהמדינה לא הייתה קמה.
נשאלת השאלה האם אפשר לסמוך על האמריקאיים. ארה"ב פעלה בהיסטוריה הלא ארוכה שלה פעמים רבות ממניעים אידיאליסטיים, אך פעלה גם באלימות ובאכזריות. זו שאלה גורלית לישראל ואחרי ההפקרה האלימה שהפקיר אובמה את הנשיא מובארק אנו צריכים לדעת מה מצפה לנו.
|
פוסטים אחרונים
- עוגת שוקולד אוסטרלית 23/3/13
- הַסְּתָו שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת 30/10/12
- אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֶליךְ 9/9/12
- אלונה (לוני) ריעני הלכה לעולמה 8/8/12
- החתונה של מאיה - (פרק 3) 7/1/12
- החתונה של מאיה - (פרק 2) 23/12/11
תגובות (38)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לולה -
מענין היה לקרוא את שכתבת -
(תמיד אהבתי את הכתיבה)
וכמו כן את הבעת הדעות של החברים שבכאן
תודה על הפוסט
שבת טובה ושמחה
אביה
לולי יקירתי,
מודה שמעולם לא חקרתי יותר מדיי מה ואיך היו פני הדברים ברקע הגורל המשפחתי של הוריי.
כשאני קוראת את הדברים הכבדים שאת שוטחת כאן, קרביי מתכווצים... אדם יכול להיכנס לחרדה ממש מול ההכרה איך התנהלו ומתנהלים הדברים ובידי מי נתון גורלה של האנושות. כן, האנושות בכללה, שהרי העולם כבר מזמן הפך לכפר קטן ואפקט הדומינו פועל היטב גם כאן, כל כך קרוב לביתנו...
דל כוחי להשפיע גדולות ונצורות, אז אני עושה כמיטבי במעגלי האנשים בהם אני נוגעת - לנהוג בסובלנות, בכבוד, בחמלה ובאהבה ♣
לולה יקרה.
המחשבות שלנו התנגשו ללא תכנון ביום השואה האחרון.
נתקלתי אז בכתבה דומה לזאת: :
http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=49534
והסקתי מכך שיהדות ארה"ב של אז ידעה שהעם היהודי נכחד
כשעוד היה אפשר להציל.
מושג ים כמו "פרוטקציה" בהצלת חיים מזעזעים אותי.
בקשר לרשומה שלך: אני שמחה עליה, כי ההיסטוריה חשובה לשינון
בעיקר שבשנים האחרונות אנחנו מגלים מידע שטושטש. מיתוסים מתנפצים
על ימין ועל שמאל. עדיין קשה לנו לדבר על ידידתנו ארה"ב, זה מחסום
קדוש ומקוד ... שלכאורה לא מדברים עליו. אך חשוב לזכור שלא מדובר
ביהדות ארה"בשל ימינו (היורדים בשנים האחרונות) , אלא ביהדות ארה"ב דאז,
שהיתה רובה ככולה מורכבת ממייסדי ארה"ב , (דור של 300 שנה ) ולא
חלק מהציונותהמעשית בארץ. לכן, כן מותר לדבר. ובכלל, באמנות וכתיבה
חשוב להביע ולעורר מחשבה, גם אם היא ביקורתית.
חשוב גם להבין שיחסי ארה"ב-פלשתינה/היהודים - בימי המלחמה היו שונים
ואופיינו בעליות ומורדות. לארה"ב לא היתה את המחוייבות שיש לה היום.
אני חושבת שחלק מהתגובות שהוגבו לך , "טעו" בשל מגוון הסוגיות שעולות
בפוסט שלך. לכאורה בן לאדן ורוזוולט לא קשורים, ומסתעפים לשני נושאים שונים.
אך אני מבינה מאד מה עבר בראשך ביום השואה, גם אני חשתי סימבוליות עצומה
בעצם ההכרזה על מותו ביום השואה היהודי. אחרי הכל השורש של הדברים
משותף: חתירה להשמדה על רקע דתי/גזעני/לאומני.
מחד אני מבינה את שמחת האמריקאים על נקמת ה 11 בספטמבר, כנראה
שפרץ רגשות היה חייב לצאת אחרי האירוע הטראוומטי ההוא.
מאידך,חיסולים לא אמורים בעיניי ליצור סיבה למסיבה. אבל זה גמיש, כי
מדובר ברגשות.ורגשות קשה לשפוט.
ונכון, בואי נהיה גלויים, לנו אסור היה לרקוד ביום כזה. ישראל תחת זכוכית מגדלת.
גם לזה יש סיבות (ולצערנו, חלקן אף מוצדקות).
בסופו של דבר העולם ידע שהיהודים מובלים לטבח הרבה לפני מה שמוצהר
רישמית! זה עוד יתגלה בעתיד.
גם היום, העולם שותק לנוכח השמדה כזו או אחרת במדינות העולם השלישי
למשל.
בקשר להערתך על "בגידת" ארה"ב במובארק (מצרים), אני מסכימה איתך
במאה אחוז. המהירות שבה הפנו לו עורף זיעזעה גם אותי.
לא אפרוש כאן את כל דעתי, כי זה נושא נפרד. מה גם שמדובר במדיניות
של מנהיגים נוכחיים ולא ארה"ב באופן גורף.
לגבי כתיבת הטקסט גופו: להבא ממליצה לארגן אותו אחרת ((:
לא. המוח האנושי לא יכול לקלוט את הזוועות של השואה ולכן אני מניחה שאת צודקת בדבר חוסר האמון באינפורמציה. ולמרות זאת, קשה שלא לראות ולבקר את חולשתו של רוזוולט בכל הנוגע לגורל היהודים, ותהיינה אשר תהיינה סיבותיו.
לימים נמצאו ראיות, שמשרד החוץ ניסה להעלים ידיעות חמורות על "הפתרון הסופי" והשתדל לסכל את כל מאמצי העזרה . פעילות תקיפה בשאלת ההצלה לא באה ממשרד החוץ, אלא, ממשרד האוצר, שבראשו עמד הנרי מורגנטאו, היהודי המקורב ביותר לרוזוולט.
להציל את החיות שנזנחו במחנות, אם זה לא היה עצוב אפשר היה לצחוק. ריבונו של עולם, הם ריחמו על בעלי חיים עם ארבע רגליים ואת אלו עם שתיים שלחו לאבדון...
שבתשלום יקירה ותודה על הכוכב באקטואלייה.
הכל טמון בציפיותינו ממדינה-בת ברית. לפעמים אנחנו מבלבלים קשרי חברות אישיים עם מדיניות שהיא בדרך כלל לא אמונה על נאמנות כמו ביחסים אישיים.
באופן עקרוני מאז קום המדינה ארה"ב היתה המתחזקת שלנו כלכלית ובעיקר קיבלנו נשק .ורק לאחרונה קיבלנו מהם תקציב נשק עתק.
לגופו של עניין, היו מספר מבצעי הצלה לאורך תקופת מלחמת העולם השניה, לא הבנתי איך בכלל היו ציפיות מהישוב היהודי שבקושי כלכל את עצמו [טרום המדינה] היה חסר נשק[למרות ששלח את חנה סנש והיו עוד כמה מבצעים במקביל] ומנהיגות שבכלל הבינה מה מתרחש מעבר לקווי הגרמנים. רוב האנשים בכלל לא האמינו בגודל השואה, כי היא לא נתפסה בהגיון של אף אחד.
ללמדך, כשעבדתי בלוחמי הגיטאות התגלגל אלי מסמך שתועד במחלקת הדוקומנטאציה
בה הצעה של "צער בעלי חיים האמריקאי לאמץ חיות שנזנחו בגיטאות ובמחנות", נשמע לך הזוי?
אז שיהיה ברור שאנשים לא יכלו לקלוט את סדר הגודל, גם המספרים היו משובשים
וגם בהתייחס למחנות ההשמדה לקח הרבה שנים כמעט רק בסוף 1944 שהבינו את הסיסטמטיות
הגרמנית. אפילו אנחנו אחרי מעל 60 שנה לא מצליחים לעכל סדרי גודל ועובדות.
רוב העדויות הגיעו על גלויות פרטיות של אנשים ששלחו למשפחות. זה בלתי נתפס כמה
דיסאינפורמציה וחוסר אונים היה שם.
ההתקפה על מדיניותו הבלדנית של רוזוולט ועל אדישותו לגורל היהודים בהיוודע כל הזוועות של הנאצים - איננה פרי המצאתי עמוס. יש הרבה כתבות באינטרנט בנושא זה. והנה שתיים לעיונך:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=184049
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16304
על מנת להיות הוגנים, לפני כשנתיים יצאו שני ספרים (בשיתוף פעולה עם מוזיאון השואה בארה"ב) להגנתו של רוזוולט. אחד מהם נקרא "פליטים והצלה" שטוען בין היתר שהנשיא רוזוולט כן פעל בחשאי להצלת פליטים יהודים, אולם למרבה הצער תכניתו סוכלה על ידי משרד החוץ בממשלו:
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=633591
תודה עמוס ושבתשלום
תודה לולה על הסקירה המלומדת. לא רק שארה"ב לא פעלה כדי להציל את היהודים, וגם יהודי הישוב לא עשו יותר מדי..
ברור שסוגיות הקשורות לעם היהודי הן המעניינות אותנו אבל אם נסתכל על ההיסטוריה של העת האחרונה אפשר להיזכר במלחמה העקובה מדם בבלקנים (ימי לא זוכר את מעשי הטבח האכזריים ואת מחנות הריכוז) ואת הטבח הנוראי ברוואנדה, כאשר גם במקרים אלה המעצמה הגדולה בתבל לא מיהרה לנקוף אצבע כדי לסייע.
דווקא ראיתי את האמריקאים צוהלים ואפילו קצת התרגשתי משמחתם האמיתית והספונטנית.
לא יודעת איך לקשור את כל זה לסוגיות המדיניות העומדות על הפרק, אבל ברור שהיעדר עשייה כלשהי לא פועלת לטובתנו.
עשיתי טעות שלא הרחבתי בנושא יהדות ארצות הברית. מתוך רגישות לעניין השמטתי במודע את החוליה העיקרית והיא חסרה לי בכל הקומפלקס המורכב להבנת החיבור בין שני מאורעות סמוכים, רצח בן-לאדן וציון יום השואה.
ביום השואה צפיתי בסרט דוקומנטרי בטלוויזיה שדן בקהילה היהודית באמריקה בזמן השואה ונתמלאתי זעם. למעשה, היה זה הטריגר לכתיבת הפוסט הזה.
על כן אוסיף קצת מידע כפי שקראתי במאמרים ברשת:
מחקר חדש מגלה של"ניו יורק טיימס" הייתה מדיניות להתעלם ולדחוק את הידיעות על השמדת היהודים בשואה. את המדיניות הזאת קבע מו"ל העיתון, ארתור הייס-סלצברגר, יהודי ממוצא גרמני.
בשנת 1944 הגיעה מכונת השמדת היהודים של הנאצים לשיאים של תפוקה ויעילות. במחנות ההשמדה באירופה נרצחו אלפי יהודים מדי יום והעדויות על הזוועה זרמו לכל עבר, גם לכלי התקשורת. אבל באותה שנה התייחס "ניו יורק טיימס", היוקרתי והחשוב בעיתוני ארה"ב, רק 12 פעמים לשאלת היהודים באירופה בעמודו הראשון. כל שאר הדיווחים נדחקו לעמודי הפנים והלכו לאיבוד בתוך ידיעות ארכניות על המתרחש
בחזיתות המלחמה. גם כשזכה העניין היהודי להיכנס לעמוד הראשון של ה"טיימס", הוא הובלע והוסתר. הדיווחים מדברים על "מיעוטים", "פליטים" ו"נרצחים". המלה "יהודים" כמעט שלא מופיעה בעמודו הראשון של העיתון.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=561712&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0
השואה ותחושת האשם של יהדות ארצות־הברית עקב כישלונה להציל את יהודי אירופה - הצליחו לעורר את הרגש הציוני באמריקה. בכל עיר גדולה נערכו אסיפות המונים למען הקמת מדינה יהודית, והבית הלבן הוצף במברקים פרו־ציוניים שנשלחו בידי אזרחים.
אולם, ברגע שארצות־הברית הכירה בעצמאותה של ישראל, שכך פרץ הפעלתנות של היהודים האמריקנים והם אימצו עמדה פאסיבית, שתוארה לימים בפי ארתור הרצברג בשם "צְפייה בישראל" - הם הקפידו לעקוב אחר החדשות מן המדינה היהודית, נהגו להצביע בעד פוליטיקאים פרו־ישראלים ומקצתם אף ביקרו בארץ הקודש, אך הם לא העלו בדעתם לעקור לשם. בשנת 1956, כאשר ממשל אייזנהאואר איים בסנקציות על ישראל אם תעז לפלוש לשטח מצרי, לא פצו יהודי ארצות־הברית את פיהם.
לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, הייתה השפעה אדירה על תחושות הביטחון והגאווה של יהודי העולם. לא רק שההתלהבות כלפי ישראל הגיעה לשיאים חדשים, אלא שתמיכתם של היהודים בישראל, הפכה פתוחה וגלויה יותר מבעבר, וכן גם ביחסם לזהותם היהודית. התהליך שבו העם היהודי אימץ אל לבו את מדינת ישראל בעקבות הניצחון הצבאי האדיר, השתלב עם צמיחתו של דור יהודי צעיר בתפוצות, ועם תהליך התחזקות ביטחונם העצמי בזהותם היהודית של בני הדור החדש, ויכולתם להיאבק על זכויותיהם. תהליך זה בולט במיוחד בקרב הקהילה היהודית הגדולה ביותר, זו של ארה"ב.
http://www.tchelet.org.il/include/print.php?id=413
פוסט חשוב מאוד. והעובדות מדברות בעד עצמם.
אני לא אוהבת שמערבבים "שמחות", אין שום הצדקה
לחפש סימליות.
אובמה לא משמח אותי אך גם בוש לא הצליח לעשות לי.
חבל שאני לא יכולה להיות גאה בראש ממשלה חכם וטוב.
לולה, אשוב בהמשך להגיב .
(על פניו (עדיין לא התעמקתי) נגעת בכל הנושאים שקדחו השבוע גם במוחי הקודח.
אשוב בהמשך לפוסט המצויין (!) הזה להגיב לעומקם של דברים, בעיקר
על עניין השואה ויהדות ארה"ב ).
הולה הופ,
מודה לך על הקריאה והתרומה שהבאת לפוסט.
התנהלות הקהילה היהודית בארה"ב היא חוליה חלשה בהיסטוריה היהודית. מנהיגי הקהילה היו מפולגים וחלוקים בדבר הדרכים לפעולת ההצלה ולכן יעילותם הייתה מוגבלת. כל הארגונים היהודים היו תמימי דעים שיש צורך לנקוט בפעולות הצלה, אולם את הקרע שנקרע בשאלה הציונית - אי אפשר היה לאחות וזה היה המכשול העיקרי בהקמת חזית מאוחדת למען הצלה.
ראשית איני משתתפת בשמחות מסוג זה. שנית לא טענתי שזו שמחה לאיד.
מבחינת האמריקאים - אני יכולה להבין אותם, את הקורבנות והנזקים שבן-לאדן גרם להם ופגיעה בכבוד המעצמה החזקה לכאורה. כאזרח קטן בישראל עברה לי בראש המחשבה, "מה היה קורה אצלנו ובעולם בכלל, לו נהגנו שכמותם". האם ידוע לך כמה טרוריסטיים לכדו או חיסלו הישראליים, טרוריסטיים ומחבלים שהיו אחראיים לעשרות פיגועים והרוגים? גם אני לא.
תודה גליתוש
אתייחס רק לכותרת, לא חושבת שאת משביתת שמחות, את פשוט לא חייבת להשתתף בהן :) כי מי שלא ראה שמחת בית השואבה מימיו לא ראה שמחה מהי, וחלילה, אין זו שמחה לאיד לדעתי.
תני לאמריקאים להשוויץ קצת ולהראות לעולם את הקוביות שבבטן, למרותשלפני כךוכך השרירים לא היו במיטבם.
אני הייתי סומכת עליהם :) - בתור הסינור הכי טוב של אמא לבינתיים
יודעים. יחסי תלות אינם מבטיחים דבר,
לא במישור המדיני
ולא במישור האישי.
והשבע לעולם לא יחוש את הרעב.
כך היה וכך לצערנו ממשיך להיות
כנ"ל לגבי אינטרסים שכבר ציינו.
כשיש צרכים משותפים יש סיכוי לשיתוף פעולה
לא מעבר לכך.
ומה שמותר לאריה
אינו ראוי לנתיניו:)
תודה על סקירה מעניינת,
זיוה