הנאום הנרגש וההיסטורי של אובמה על חיסולו של הטרוריסט אוסמה בן-לאדן, הוציא לרחובות אלפי אמריקאיים לחגוג וחשבתי בתוכי, לו היו אצלנו כאלה חגיגות שמחה כמו בארה"ב על חיסול מנהיג טרור ערבי, היו האנטישמים מגנים זאת ומתארים את השמחים כאספסוף מתלהם וצמא דם.

תוך שהוא מנכס לעצמו קרדיט אדיר, אובמה אמר "אנו רואים אל מול עינינו את 3,000 ההרוגים. רצינו צדק לכן יצאנו למבצע...."

רצה הגורל והחיסול של בן-לאדן אירע סמוך ליום השואה, ועל כן חובה עלינו לרענן את הזיכרון על התנהלותם של הממשל האמריקאי והנשיא רוזוולט בזמן מלחמת העולם השנייה. בזמן שהנאצים פעלו ללא מורא לפיתרון הסופי של "שאלת היהודים" ורצחו באופן סיסטמתי 6 מיליון יהודים - האמריקאיים מלאו פיהם מים כאשר עוד אפשר היה להציל מאות אלפי יהודים.

ארצות הברית הפגינה אדישות וחוסר אכפתיות. היא הדגישה מדיניות בדלנית, כלומר כל מדינה אחראית למה שמתרחש בתחומה בלבד. על פי כל הראיות, הנשיא רוזוולט, התייחס באדישות אל המתרחש. בזמן המלחמה הנשיא לא האמין לידיעות על ההשמדה. הוא רק נתן הצהרת גינוי, והודיע שהוא מצטער על הקורבנות, אולם לא הסכים לנקוט צעדים כדי להציל את היהודים. רק בדצמבר 1942 הוא פרסם (עם מדינאים נוספים) – הודעת גינוי על מדיניות ההשמדה.

רוזוולט האמין שניצחון במלחמה חשוב יותר מסיוע ליהודים, לכן החליט לא לנקוט באף צעד שעלול לפגוע במאמץ המלחמתי. הוא האמין שרק ניצחון על הגרמנים יציל את היהודים. התפיסה של רוזוולט הייתה שלא מנהלים משא ומתן עם השטן, עם הגרמנים. הוא לא היה מעוניין להצטייר כנלחם רק למען הצלת היהודים, הוא חשש שהאנטישמיות תגבר בעקבות כך וגורמים שונים יכריזו כי זאת מלחמה יהודית. כאשר הסוכנות היהודית פנתה אל ארה"ב ובריטניה במאי 1944 ודרשה מהם להפציץ את מחנות הנאצים, האמריקאים והבריטים דחו את ההצעה מכמה טענות, בעיקר שיקולים טכניים, אסטרטגיים והומאניים (מחוסר אפשרות לדייק, קיימת סכנה לפגוע באסירים שחיים במחנות).

עם תום המלחמה הסתבר שחלק מהטענות היו שקריות. בעלות הברית ידעו ועוד איך על המתרחש באושוויץ והם כן יכלו להגיע לאזור. לאחר המלחמה נתגלה כי מטוסים אמריקניים חלפו מעל אושוויץ צילמו את גיא ההריגה הזה, אך לא הטילו אף פצצה אחת על המשרפות.

טייסים בריטיים הודו שהם לא קיבלו כל הוראה להפציץ את אושוויץ והם כן יכלו לדייק בהפצצות, ומאוחר יותר הבריטים הפציצו את מסילות הרכבות שהובילו למחנות במטרה להרוויח זמן. כאשר אותה הצעה של הפצצת המסילות הובאה בפני רוזוולט, הוא אמר ליועציו "להתעלם ממנה". מצער להיווכח עד כמה הצלת היהודים לא הייתה בסדר העדיפויות של האמריקאיים, ורק לקראת סוף המלחמה, בלחץ יהודי ארצות הברית, הוקם "ועד למען פליטי המלחמה" ב- 1944. ועד זה הוסמך להעביר שליחים שהעבירו כספים לשטח האויב, הובילו פליטים באוניות, ניהלו משא ומתן עם האויב וסייעו לארגוני הסיוע השונים. הקמתו של הועד מסמלת שינוי במדיניות האמריקאית כלפי היהודים אולם כבר היה מאוחר מדי, רוב יהודי אירופה הושמדו. הועד הצליח להציל חלק מיהודי הונגריה, חילץ פליטים מאיטליה וכו'.

יש לפחות שלושה עניינים, היכולים לעורר אצל יהודים רגשות מעורבים כלפי רוזוולט: הפסיביות כלפי השמדת יהודים באירופה בזמן השואה, ההתנהגות האוהדת שלו כלפי המשטר הפרו-נאצי בצרפת ("ממשלת וישי"), והתייצבותו נגד מטרות הציונות.

פרשת וישי היא המשונה והמכאיבה ביותר. לא זו בלבד שהוא הוסיף להכיר בממשלת וישי אפילו אחרי הצטרפות אמריקה למלחמה בהיטלר, אלא שאחרי הפלישה האמריקנית לצפון-אפריקה, בסוף 1942, הוא מינה תומכי וישי מובהקים לעמדות שליטה ופיקוח במרוקו ובאלג'יריה. הם הוסיפו לדכא את היהודים, להחזיק אותם במחנות ריכוז ולשלול את זכויותיהם האזרחיות. יש עדות, שהנשיא עצמו דיבר באוזני אנשי וישי לטובת הגבלה של זכויות היהודים בצפון-אפריקה ובאירופה אפילו אחרי שיושג הניצחון על גרמניה. הוא אפילו הצדיק את תלונות הנאצים על "עודף של יהודים" במקצועות החופשיים בגרמניה לפני 1933.

אלה דברים מעוררי חלחלה, ואי אפשר לסלוח עליהם. אבל מוטב גם לזכור, שחלקם של היהודים בממשל רוזוולט היווה 15% מסך היועצים, השרים והבכירים. אין סיבה להניח שרוזוולט היה אנטישמי פתולוגי, אבל הוא ספג באופן בלתי נמנע אנטישמיות בסיסית, תרבותית וחברתית, שהייתה חלק טבעי של חיי אמריקה בימים ההם, והוסיפה להיות ניכרת אצל פוליטיקאים אמריקניים כמעט עד זמננו (ריצ'רד ניקסון היה אחד מהם, מה שלא הפריע לו למנות יהודי למזכיר המדינה, ולהציל את מדינת ישראל מחורבן ב-1973).

עמדת רוזוולט כלפי הציונות התבטאה בפגישתו עם המלך אבן-סעוד בפברואר 1945, על סיפונה של אוניית מלחמה אמריקנית בתעלת סואץ. המלך הפציר בנשיא שלא לתמוך בכינון מדינה יהודית בארץ ישראל, ורוזוולט, על-פי פרוטוקול השיחה, אמר למלך, כי "הוא מבקש להבטיח להוד מלכותו, שהוא לא יעשה דבר לטובת היהודים נגד הערבים, ולא ינקוט כל צעד שיהיה עוין לעם הערבי".

אחרי המלחמה ארצות הברית הצילה את שארית הפליטה, אבל בד בבד גייסה מדענים נאציים לשורותיה והסתירה מישראל את מקום מחבואו של אדולף אייכמן. משהוקמה מדינת ישראל, ארה"ב הכירה בה ונתנה לה סיוע כלכלי, אך בהפוגה הראשונה שמרה בקפדנות על האמברגו. אף כדור אחד לא הגיע מארצות הברית (אלא בהברחות). לולא הנשק הצ'כי ייתכן שהמדינה לא הייתה קמה.

נשאלת השאלה האם אפשר לסמוך על האמריקאיים. ארה"ב פעלה בהיסטוריה הלא ארוכה שלה פעמים רבות ממניעים אידיאליסטיים, אך פעלה גם באלימות ובאכזריות. זו שאלה גורלית לישראל ואחרי ההפקרה האלימה שהפקיר אובמה את הנשיא מובארק אנו צריכים לדעת מה מצפה לנו.