את מניסה את החושך

ומחליפה פנים בסתר,

כל בוקר את נרעשת

מעוד קמט שמכרסם בשקט,

היופי שלך נסדק

כמו הטיח של אחמדניג'ד,

ומה שנשאר,

זה מחנה פליטים וטופס ניחושים.

אני מחזיק לך אצבעות

כשאת הולכת על המים,

מלקק לך את הבוהן

בעלייה לרגל לעוד קידומת,

שותק כשאת סופרת

עשר בסולם ריכטר,

אבל קורא את פניך המיוסרות

בפסגת האושר.

לא יכול ללכת מעל פניך 

כי מקננים בי רגשות אליך,

ואת מחזיקה אותי כיתד

את כנף האוהל הסורר,

רוצה לעוף מהמרפסת

אל יבשת אחרת,

אך חושש להתרסק

כאיקרוס על צוקי החופש.

אצמד אליך ברטט דמוי כתם,

על קיר לבן מנגד,

עד שהרוח תקרע אותי ממך

כמו בגד מחבל.