במהלך השבוע החולף הרבו כלי התקשורת לעסוק בנושא השואה. בין היתר הוזכרה גם העובדה המצמררת, כי מספרם של ניצולי השואה הולך ומתמעט משנה לשנה בקצב נורא, ובמהלך השנה האחרונה בלבד נפטרו כשלושה עשר אלף ניצולים, ר"ל.

וכאילו לא די בכך, השבוע התפרסמו גם נתונים מזעזעים על המצוקה הנוראה בה חיים רבים מהניצולים, הן מצוקת הגוף והנפש והן מצוקה כלכלית — מצוקה אשר לעיתים ניתן להגדירה כחרפה ממש.

כמובן את הנגזר משמים אין בכוחנו לשנות, אבל חובת השעה מוטלת על כל מי שבידו לסייע, להגיש לניצולים את המקסימום האפשרי כדי להקל מעליהם את הסבל — הן במישור הרפואי והסיעודי, הן במישור הכלכלי והחברתי והן בכל מישור אפשרי.

המדינות שהיו מעורבות במישרין או בעקיפין בשואת יהודי אירופה, שילמו במהלך השנים מיליארדי דולרים כפיצויים עבור רצח היהודים וגזילת רכושם, אבל לא כל הכספים הגיעו לכתובת הנכונה, דהיינו לניצולי השואה וליורשי הנרצחים. חלק מהכספים בוזבז על הקמת אתרי הנצחה ראוותניים; חלק הועבר לגופים ציבוריים שייעדו סכומים מופרזים למטרות ציבוריות, חשובות לכשעצמן; חלק נותר בכיסם של עסקנים ומאכרים כ"עמלות טיפול"; חלק מונח עדיין בבנקים בהמתנה חסרת תכלית, וחלק מוסתר בצורות שונות ומשונות בקופות נעלמות שמרבית הציבור לא יודע על קיומן.

בנוסף, ישנם גם כספים רבים ששולמו על ידי מפעלים וחברות ביטוח וכדו´ לצורך העברתם לניצולי השואה ו/או ליורשיהם. חלק מהכספים הללו אינו אלא רכושם הפרטי של יהודי אירופה שנגזל מהם בזמנו או שהופקד על ידם בבנקים, בחברות ביטוח או במקומות אחרים — אבל גם הכסף הזה, לא הגיע ליעדו. לרבבות ניצולי השואה החיים בארץ, אין מושג מינימאלי מה מגיע להם, כמה וממי.

למרבה האבסורד, אפילו הקרן המיוחדת להגשת סיוע לניצולי השואה, שמחזיקה ברשותה סכומים גדולים מתוך כספי הפיצויים, קופצת את ידה ומציבה בפני הניצולים קריטוריונים מחמירים ובלתי סבירים לקבלת זכאות ראוייה, לפעמים קשוחים יותר אף מהקריטריונים של הביטוח הלאומי — כאילו שסכומי העתק המונחים בקופתה אינם כספים המיועדים להגיע בסופו של דבר בשלמותם לניצולים.

התמיכה היחידה שניצולי השואה מקבלים בשפע, היא תמיכה מילולית. במהלך השבוע שברה התמיכה המילולית את כל השיאים. התקשורת, הפוליטיקאים, עסקנים בכירים, מי לא — כולם העלו על נס במילים נאצלות את החובה המוסרית שצריכה להיות לכולנו כלפי ניצולי השואה. אבל כל המילים המופרחות באוויר במסגרת האירועים החד-שנתיים לזכרון השואה, אינן אלא מילים.

המסר הציני העולה מהן שקוף למדי: ניצולי-שואה יקרים, רוצים סימפטיה? בבקשה, קבלו בשפע. רוצים דיבורים? אין בעיה, ניתן לכם בלי הגבלה. רוצים צרמוניות? אדרבה ואדרבה, רשויות המדינה יארגנו עבורכם טכסים הרבה יותר בומבסטיים ממה שחשבתם. עם הנפת דגלים ותרועות חצוצרה. הדלקת אבוקות ומצעדי זיכרון. דקות דומיה וצפירות דום. רוצים סיוע? רוצים שיתנו לכם את הזכויות המגיעות לכם? רוצים שיחזירו לכם את הכספים שעשקו מכם? רוצים שהמדינה תכבד כראוי את זכותכם האלמנטרית לקיום אנושי בכבוד? — חכו בסבלנות בבקשה. אנחנו מתכוונים להקים וועדה מכינה שתמליץ על הקמת וועדה שתוסמך לגבש עבורכם נוהל מהיר להקמת מסגרות מיוחדות לבחינת הדרכים לניתוח האפשרויות השונות ליישום מתווה מזורז לבדיקת כל האופציות האפשריות לזירוז הליכי הסיוע, כדי שתוכלו סוף-סוף ליהנות מהזכאות המגיעה לכם לקבל את המקסימום האפשרי במינימום זמן. בינתיים תסתדרו בבקשה איכשהו עם הסימפטיה שאנחנו מרעיפים עליכם מדי שנה בשנה.

שיא העוול ביחס הרשויות לניצולים, הוא במדיניות ההכבדה על משפחות ברוכות ילדים. וכי איזו הנצחה יכולה היתה להיות הולמת יותר למזימתם השטנית של הנאצים ימ"ש להשמיד את העם היהודי רח"ל, אם לא על ידי עידוד הגידול המבורך של ילדי ישראל? הרי התשובה ההגיונית ביותר ל"פן ירבה" שזממו הרוצחים, היתה צריכה להיות על ידי עידוד ה"כן ירבה". אבל במקום להתחשב במשפחות ברוכות הילדים, רשויות המדינה דווקא מכבידות עליהן; במקום לסייע להן לגדל את הילדים, מטילים עליהן גזירות אכזריות; במקום לראות במשפחות הללו את התשובה הניצחת למזימת ההשמדה, נוקטים כלפיהם מדיניות של "פן ירבה": במקום לתקצב ביד נדיבה את מוסדות החינוך הממשיכים את מורשת האמונה היהודית המפוארת, שהיתה משאת נפשם של מרבית העולים על המוקד, מערימים קשיים על ממשיכי המורשת.

אמנם הסיכוי שהדברים הללו יביאו לאיזשהו שיפור ותיקון ביחס הרשויות לניצולי השואה הוא אפסי, אבל לפחות הם יהיו "תשובת המשקל" למילות הסרק המורעפות על הניצולים.