הסמן על צג המחשב הבהב. על מה לכתוב?, זה חייב להיות קולח שנון ורצויה אירוניה. ואין זמן. הכול נעשה מהר ובשלוף אין רגע אחד שאפשר לעצור ולנשום.

תרבות של אס אמ אס. העולם בשישים שניות. חוט המחשבה נקטע. אולי כתיבה אישית, אבל לא אישית מדי. לספר על מה שקורה עם טוויסט של ניתוק. סריקה מהירה של דירת החדר וכרגיל הברדק חוגג. המבט בראי מגלה פנים עם גילוח של אתמול. ומה היום? בדרך לעוד ראיון עבודה. משהו בתל אביב. אחרי כמעט שנתיים וחצי בעולם מטורף של חדשות יש רצון לשינוי כיוון וקצת שקט ושלווה. אך זו אינה קיימת ואם היא קיימת היא נמצאת באוטופיה.  

בחברה של היום, במרכז, הכול נעשה בסופר ספיד. בפריפריה, היכן ששלווה אמורה לשכון החיים אפילו יותר מסובכים. כולם רוצים להיות במרכז. אולי זו גיאוגרפיה של מצב נפשי של מהות. ובמרכז הכול לוהט ואירוע רודף אירוע שבוע אחר שבוע כותרות בעיתון לא נותנות מנוח.  חזרה לסמן ולמחשבות. אין זמן ואין מה לכתוב. אולי סיפור על הסביבה הקרובה על רחוב בעיר מרובת מרכולים וגינות. הרחוב עצמו שקט וממוקם בעורף, אך בחוץ מהומת אלוהים. תחנת מוניות סמוכה משמשת פרלמנט שאליו הכניסה בג'ינס לא רק לא מותרת אלא אף הכרחית. על הספסל שליד שבפינה מתכנס הפרלמנט כמעט מדי בוקר לדיונים נוקבים. פעם אישי ופעם פוליטי ובעצם הכול אישי בפוליטיקה.  

נו אז על מה לכתוב. אומרים שבעידן האינטרנט בלוגים שהם מעבר לשלוש מאות מילה כבר מעייפים את העין. הקוראים הישראלים גם בדרך כלל חדים בביקורתם. אם זה לא מעניין לא ימשיכו לקרוא ולמה להם בעצם. הם רוצים כתיבה טובה, קולחת, מעניינת, חדה, נוקבת ומוחלטת. אף אחד לא מחייב אף אחד לכתוב. אבל אם זה נעשה רצוי שזה יהיה טוב. לתת את החיים על הדף, לשפוך את המילים האישיות אל תוך המקלדת ויש ניצחון. ושוב הסמן מהבהב והשעון ממהר, מחוג השניות כאילו אומר: "קדימה, קדימה, אין זמן, אין זמן"